בבית החולים בוצעו לו בדיקות רנטגן והתגלה חשד לשבר באפיקונדיל וידו גובסה. כשבוע לאחר מכן, ביקר אצל רופא המשפחה שהורה לתובע לחזור שנית על צילום הרנטגן. יומיים לאחר מכן, נבדק התובע ע"י מומחה בכירורגיה אורתופדית בקופת החולים וע"פ ממצאי הצילום קבע הרופא כי אין שבר אך "קלינית יש שבר".
ביום 11.6.10 הורד סד הגבס מידו של התובע. כשבוע לאחר הורדת הגבס, רופא המשפחה בדק את התובע ואבחן כי עדיין ישנה רגישות במישוש והגבלה בתנועה. כחמישה ימים לאחר מכן ביום 21.6.10 נבדק התובע ע"י רופא הילדים אשר כתב כי התובע נחבל במרפק שמאל בעת ששהה בבריכה שחייה מספר ימים קודם לכן. הרופא הפנה אותו לצילום רנטגן פעם נוספת.
ביום צילום הרנטגן, נבדק התובע ע"י מומחה בכירורגיה אורתופדית בקופת החולים אשר חזר על ממצאיו של בית החולים כי ישנו שבר "באפיקונדיל מדיאלי". התובע הופנה לפיזיותרפיה וקיבל מרשם למשככי כאבים. התובע המשיך לסבול מכאבים עזים ונבדק ע"י מומחה לכירורגיה אורתופדית בקופת החולים, שם אובחן עי הרופא כי בצילום נראה כי ישנה תבנית גרמית בסמוך לאפיקונדיל לטלרלי, בנוסף הופנה התובע לביצוע סי.טי.
ביום 14.7.11 לאחר שהתובע המשיך לסבול מכאבים עזים וללא מענה רפואי מצד הרופאים, הופנה התובע לבי"ח רמב"ם. לטענת התובע, האבחון בבית החולים היה מוטעה. השבר שנגרם לו הוא בקונדיל, שבר מסוג זה אצל ילדים הוא אזור סחוסי שלא ניתן להבחין בבדיקת רנטגן. הטיפול בשבר מסוג זה מחייב ניתוח מיידי וכאשר לא טופל התובע בזמן, הקונדיל שנפגע, התאחה במקום לא נכון ולכן גרם לתובע נכות קבועה.
לטענת הנתבעת האבחנה והטיפול היו נכונים, בוצעו צילומי רנטגן והשוואה בין מרפק ימין לשמאל. לטענתה, השבר היה שבר של האפיקונדיל. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לקופת החולים בטענה כי האחריות הינה של קופת החולים, בטענה שרופאי הקופה ייעצו לתובע לא לחזור לבדיקת הביקורת שאליה הוזמן. בנוסף נטען כי טיפול הפיזיותרפיה היה טיפול מוטעה שניתן ע"י קופת החולים.
לאחר שהצדדים הביאו מומחים מטעמם לבדיקת השבר שבקרסול, קבע ביהמ"ש כי לתובע נגרם שבר בקונדיל. עוד אמר ביהמ"ש כי אם נצא מנקודת הנחה שאכן השבר היה לפי טענת הנתבעת באפיקונדיל והתובע טופל כראוי, כיצד ניתן להסביר את הנכות שנגרמה לו. לכן קבע ביהמ"ש כי נכותו של התובע באה לאחר שבר תזוזה של הקונדיל שלא טופל בצורה נכונה של ניתוח.
ביהמ"ש עוד דן האם אכן התובע נפל שנית במועד 29.6.10 בעוד אמו של התובע טענה כי מדובר באי הבנה של הרופא. חשיבות סוגיה זו היא על מנת לקבוע אם השבר קיים היה כאשר התובע נבדק בבית החולים ואכן אם זו היא רשלנותם של הרופאים שלא הבחינו בו. ביהמ"ש קבע כי לא נעשו בדיקות שהינן יחסית פשוטות על מנת לגלות את מקור השבר, הרופאים התקשו לאבחן את מקור הבעיה ולכן אם היו מבצעים את מלוא הבדיקות היו מבחינים בתזוזה או שבר בקונדיל.
באשר לאחריות קופת החולים, קבע ביהמ"ש כי כאשר שוכנעו הורי התובע ע"י קופת החולים להמשיך את הטיפול בקופה, היה עליהם לבחון כל צילום וכל תלונה, ולמרות שאפשרות שבר בקונדיל נראה הייתה כבלתי סבירה, עליהם היה לוודא זאת בעזרת בדיקות מקיפות. לפיכך קבע ביהמ"ש כי קופת החולים התרשלה בטיפולה ותרומתה היא כ-50% מהנזק.
ביהמש מצא את בי"ח כאחראי לנזקיו של התובע ואת קופת החולים. בשל מוגבלות שנותרה בגין הטיפול הלקוי, הוכר התובע כבעל נכות תפקודית של 25%. בגין כאב וסבל, הפסדי שכר לעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות ונסיעות, פסק ביהמ"ש סך של 1,099,815 ש"ח פיצויים לתובע.
אנו עומדים לרשותך בכל שאלה: סניף מרכז 03-6109100, סניף חיפה 04-8147500, נייד: 054-4251054
מתי טיפול רפואי כושל הוא בגדר רשלנות המזכה את הנפגע בתשלום פיצויים? ומתי מדובר בהתממשות של סיכון סביר הגלום בעצם קבלת הטיפול הרפואי?
לאחרונה פסק בית משפט השלום בירושלים (ת"א 11230-08-12) פיצוי ע"ס 2.5 מיליון ₪ עבור יולדת שבעקבות סיבוכים בלידה נגרמה לה נכות קבועה של 60 % בעלת השלכות קשות הכוללות אי שליטה בהעברת גזים ופעולות מעיים, הפרעות בהטלת שתן ובתפקוד המיני, וכן כאב וסבל שנבעו משורה של מחדלים שנגרמו עקב התרשלותו של צוות בית החולים.
חיפוש 
סגור 
