עפ"י חוק הכשרות והאפוטרופסות – 1962, הורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. תפקידם של האפוטרופוסים מפורטים בחוק, בין היתר, כדלקמן, "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ומשלח יד וכן שמירת נכסיו ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מגוריו והסמכות לייצגו".
כפי שניתן לראות ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים על ילדיהם בצורה שווה וללא הבדל. עובדה זו ברורה בעוד שההורים נשואים, אך סימני השאלה עולים במקרה של פירוד וגירושין, אז דנים בסוגיה של משמורת וחזקה על הקטינים.
ידוע וברור כי כל אימת שקיים קשר הנישואין בין ההורים, הם שותפים לכל ההחלטות הנובעות מתוך היותם אפוטרופוסים משמורנים של הקטין. אך בעת גירושין, נשאלת השאלה על מי מוטלת החובה והזכות לדאוג לצורכי הילדים על פי המפורט בחוק. האם החובה מוטלת על שני ההורים באופן שווה? האם חובתו של ההורה המשמורן גוברת על חובתו של ההורה אשר זכה להסדרי ראיה בלבד?.
כאמור, הנחת היסוד היא כי מרגע שמגיח ילד לעולם, מהווים שני הוריו אפוטרופוסים כדין לילד עד הגיעו לגיל 18, ועל כן אין העובדה שההורים נישואים, התגרשו או נפרדו, משפיעה על היות שני ההורים האפוטרופוסים הטבעיים של הילד באופן שווה וששני ההורים רשאים לקבל החלטות לגבי אורח חייו של הקטין, לרבות היכן הוא ילמד, אילו טיפוליים רפואיים הוא יקבל, היכן יגור ומי ייצגו בהליך משפטי וכדומה.
מלבד מקרים שאינם נפוצים במיוחד של "משמורת משותפת", מרבית הליכי הגירושין מסתיימים בחלוקת משמורת כך שהורה אחד (לרוב האם) מקבל את המשמורת על הקטינים, ואילו ההורה השני זכאי להסדרי ראייה עם הקטינים . אותו הורה בדרך כלל גם חב בתשלום מזונות.
כתוצאה מהליכי המשמורת, רוב הציבור נוטה לחשוב כי ההורה שקיבל את משמורת הילידים לידיו הינו האפוטרופוס היחיד, או שמא הוא זכאי לזכויות יתר בהחלטות לגבי הקטין וכי ההורה שאינו משמורן (אשר כאמור, ברוב המקרים מדובר באב), אין לו הזכות או החובה להחליט בנושאים השונים לגבי הקטינים.
הנחה זו הינה שגויה בבסיסה שכן, כאמור, אין מצב נשואי ההורים משפיע על היותם שניהם האפוטרופוסים הטבעיים על ילדיהם הקטינים. לאחר הגירושין שני ההורים נשארים למעשה האפוטרופוסים על ילדיהם ולשני ההורים נשאר מעמד שווה בקבלת ההחלטות החשובות הנוגעות לילדיהם, בתחום הבריאות, החינוך, מקום מגוריהם ובשאר התחומים המפורטים בחוק ובפסיקה. סעיף 18 לחוק מדבר באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים על "שיתוף בין ההורים" ומבהיר כי בכל עניין הנתון להחלטתם כאפוטרופוסים, חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה, אלא בעניין שאינו סובל דיחוי שבו רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו (לרוב מדובר על הליך רפואי דחוף וכדומה).
בין היתר, סוגיית מגורי הקטינים ושינוי מקום מגורי הקטינים בגבולו הארץ נידונה רבות בביהמ"ש. החוק קובע כי קביעת מקום מגורי הקטינים ו/או העתקת מקום מגוריהם נקבעת בהסכמת שני ההורים, באין הסכמה ההכרעה בסוגיה נתונה לבית המשפט. במקרה שנדון לאחרונה בביהמ"ש לענייני משפחה, בבואו לקבוע את עניין שינוי מקום מגוריהם של הקטינים, בית המשפט קבע שיש להחיל את הקריטריונים שנקבעו ביחס להגירת ילדים מחוץ לגבולות הארץ אך בפחות חומרה מהטעם שהגירה מחוץ לגבולות הארץ גורמת לזעזוע קשה יותר בהשוואה למעבר ממקום למקום בגבולות הארץ אשר אינו כרוך בשינוי מהותי באורח החיים, שפה, נורמות חברתיות, זיקה לישראל, ערכי דת ולאום וכיוצ"ב והן באשר לקושי הצפוי להיווצר בקשר עם ההורה השני, מבחינת זמינות, אינטנסיביות, נגישות ועלות.
בהקשר זה עולה שאלה נוספת: מהו הדין במקרים בהם הורה מפר את זכותו של ההורה השני להשתתף בהחלטות משמעותיות לגבי הקטין, זכות לה כאמור הוא זכאי על פי חוק ופועל באופן חד צדדי. במקרים שכאלה רשאי כל אחד מן ההורים לפנות לבית המשפט והוא יהא זה שיכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין אחר הנתון להחלטתם כאפוטרופוסים, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון. למשל, במידה והורה משמורן העתיק את מקום מגוריו של הקטין שלא בהסכמתו של ההורה האחר, להורה זה ישנה אפשרות לתבוע את חזרת הקטין למקום מגוריו הקודם או לנסות ולמנוע את המעבר, ואז בית המשפט לרוב מבצע בדיקת מצב באמצעות פקידת סעד ותוך הפעלת שיקולים שקרויים בשפה כוללת טובת הילד, שזו טובתו הפסיכולוגית, הפיזית הכלכלית הנפשית וכיו"ב. ובית המשפט שוקל את מכלול השיקולים.
חשוב לציין כי קיים הליך של בקשת אפוטרופסות בלעדית בבית המשפט, אך בד"כ המגמה היא לנקוט בכל פעולה אשר תביא לקשר בין הילד להורה השני, ולא לניתוק. הליך שכזה הינו בדרך כלל הליך די מסורבל ומקרה של ביטול האפוטרופסות יביא גם לביטול המזונות ולכל הזכויות ו/או החובות הנובעות מאותה אפוטרופסות.
אנו עומדים לרשותך בכל שאלה: סניף מרכז 03-6109100, סניף חיפה 04-8147500, נייד: 054-4251054
בפסק דין שניתן לפני כחודש ימים, בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את טענת המערערים לפיה, יש לראות בהסכם הממון שכרת אביהם המנוח עם אשתו, צוואה שבכוחה לגבור על סדרי הירושה הקבועים בדין. זהו פסק דין שמבטא היטב את הצורך ואף החובה של כל אדם להסדיר את ענייניו הרכושיים עוד בעודו בחיים.
צו קיום צוואה הוא צו אשר נדרש לצורך חלוקת עזבון בין יורשים על-פי צוואה אשר הותיר אחריו המצווה לאחר פטירתו. כל המבקש לערוך צוואה אשר - לאחר אריכות ימים - תקוים כלשונה, הרי שעליו ליתן את הדעת לכל הסייגים אשר נקבעו בדין מכוחם ניתן יהיה לפסול את הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת היא אחת הטענות השכיחות המועלות על ידי המתנגדים לצוואה לצורך הוכחת העדר תוקפה של הצוואה. על המתנגד לקיום הצוואה הטוען להשפעה בלתי הוגנת, מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה ושהצוואה נעשתה מתוך אותה השפעה אסורה שהופעלה על המצווה.
חיפוש 
סגור 
