בית המשפט המחוזי: "לא התקיימו התנאים לטענת כפיה המצדיקים ביטול הסכם מכר"

סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפייה, וכלשון הסעיף: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי  לבטל את החוזה".

החוק אינו מגדיר מהי כפיה, אך לפי הפסיקה, ככלל ייראו ככפיה כל אמצעי שאינו חוקי ואשר מטרתו להפעיל לחץ על אחד הצדדים להתקשר בחוזה. בהתאם לכך לרוב, שימוש באמצעים חוקיים כגון הפעלת לחץ כלכלי כדי לגרום לאדם לחתום על הסכם אינו מהווה כפיה. יחד עם זאת, גם הפעלה של אמצעים חוקיים כפופה לסייגים וההכרעה האם הלחץ המופעל על אדם להתקשר בחוזה מגיע לכדי לחץ פסול, תלויה בנסיבות המקרה.

בית המשפט התייחס לבעייתיות בהבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ובין לחץ כלכלי ההופך לכפייה: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי – כלכלי, ואשר חיי עסקים ומחסר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם" (ר' ע"א 1569/93 יוסי מאיר נ' פרנפורד (ישראל) בע"מ, פד"י מ"ח (5) 705 ע' 719).

כאשר בית המשפט בוחן את השאלה האם לאכוף חוזה מסוים או לראות את החוזה כחוזה שנחתם בכפיה ראוי לזכור את דבריו של נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק אשר עמד על חשיבות עיקרון כיבוד החוזים ואכיפתם, וכדבריו: "..דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278). לא אחת קבעה הפסיקה כי הימנעות מאכיפת החוזה היא החריג ולא הכלל, וכדבריה של פרופ' ג' שלו: "עליונות תרופת האכיפה במשפטנו נתמכת בשיקולים חברתיים, מוסריים ומשפטיים" (ג. שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 525).

לאחרונה, בית המשפט נתן את דעתו פעם נוספת לשאלה מתי מגיע לחץ כלכלי לכדי "כפיה" המביאה לבטלות החוזה בת"א (מרכז) 3310-05-10 בני אוליאל נ' סלומון דדון ואח'. באותו עניין נדונו תביעות הדדיות בעניין אולם אירועים בו היו בעלי הדין שותפים. לטענת התובע, הנתבעים נישלו אותו בכוח הזרוע ובמעשי זיוף מזכויותיו באולם האירועים, וזאת בסיועם של גורמים עבריינים. 

לשיטת התובע, עם ההתדרדרות ביחסים בין הצדדים, הוחלט על ניתוק קשרי השותפות ביניהם ולשם כך נחתם זיכרון דברים המסדיר את אופן ההיפרדות וחלוקת התשלומים. אלא שלטענת התובע זיכרון הדברים לא השתכלל לכדי חוזה מחייב היות שלאורך התהליך כולו, הוא היה נתון לאיומים מצד גורמים עבריינים.
מנגד טענו הנתבעים  כי רכשו את חלקו של התובע במקרקעין ובאולם מכוח ההסכם המחייב ובתמורה מלאה על כך. הנתבעים הוסיפו והגישו תביעה שכנגד, בה טענו כנגד התובע כי הוא הפר את זיכרון הדברים בכך שלא נשא בחלקו בתשלומי החובה המוטלים על המקרקעין.
בפסק הדין נקבע כי בהתאם לחומר הראיות אכן הוכחה טענת התובע לפיה גורמים עלומים היו מעורבים בתהליך הפירוד בינו לבין הנתבעים והופעל עליו לחץ פסול. ואולם, נקבע כי לא הוכח כי אותם גורמים פעלו מטעם מי מהנתבעים.

זאת ועוד, מחומר הראיות נלמד גם, כי למרות מעורבותם של אותם גורמים, לא היה התובע חסר אונים, אלא דאג להגן על האינטרסים שלו והקפיד להציב דרישות שונות כתנאי לשיתוף פעולה מצידו. על כן, במקרה דנן לא ניתן לומר כי מעורבותם של אותם גורמים שללה את גמירות דעתו של התובע ובנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי זיכרון הדברים נחתם על ידי התובע בכפיה. כן הוסיף בית המשפט, כי על פי הרושם המתקבל, למרות מעורבותם של אותם גורמים עלומים, לא היה בה כדי לכפות על התובע הסכם שתנאיו בלתי הוגנים אלא להביא לביצוע היפרדות הצדדים הלכה למעשה.

פסק דין זה מהווה דוגמא נוספת למגמה של בתי המשפט ולפיה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יראו לחץ שמופעל על אדם במטרה להביא אותו לחתום על חוזה כלחץ פסול המגיע לכדי כפיה.