צוואה ועזבון – כפופים להסכם יחסי ממון

את מתחם הבעייתיות בין חוקים אלו, ניתן אף לראות בדברי המחוקק תחת סעיף 148 לחוק הירושה הקובע כי: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה."

הרישא של סעיף זה קובעת כי במקרה של התנגשות בין החוקים, ידו של חוק יחסי ממון על העליונה ומאידך, הסיפא של אותו הסעיף, אומר כי במקרים של התנגשות בין שני החוקים, דווקא ידו של חוק הירושה תהיה על העליונה. ובכן, כאמור, כיצד ניתן ליישב את הסתירות בין החוקים השונים? ידו של מי תגבר ובאילו מקרים? אבחנה זו חשובה מאוד לאור העיקרון היסודי בדיני הירושה והקניין, לפיו אדם אינו יכול להקנות, או במקרה של ירושה להוריש, את מה שאינו שייך לו.

על מנת לנסות לענות על שאלות אלו, עלינו תחילה לגשת אל תוכן החוקים:
סעיף 8 לחוק הירושה מורה על בטלותו של הסכם בדבר ירושתו של אדם או ויתור על ירושתו, וכן את בטלותה של מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל לאחר מות הנותן, אלא אם נעשתה בצוואה. מסעיף זה ניתן להסיק כי הסכם ממון אשר בו הוראה בדבר ויתור על זכותו של יורש או מתנה הניתנת לבן הזוג לאחר מות הנותן יהיה בטל בכל הנוגע לדיני הירושה ובהתנגשות בין החוקים, תגבר ידו של חוק דיני הירושה. הרעיון שבסעיף 8 לחוק דיני הירושה הוא כי המחוקק הכיר בזכותו של המוריש לחזור בו מצוואתו כל עוד הוא בחיים שכן אינו יודע מראש את מכלול השיקולים לחלוקת הירושה וקיימות נסיבות רבות במהלך החיים אשר עתידות לשנותה.

לעומתו, סעיפים 1 ו-2 לחוק יחסי ממון קובע כי על הסכם ממון להיות בכתב ותוקפו יתקבל רק לאחר אישור בית המשפט או בית הדין. בנוסף, סעיף 16 לחוק קובע תיקון לחוק דיני הירושה באופן כזה שהזכויות המגיעות על פי חוק יחסי ממון יגברו על דיני הירושה. השופט בדימוס אהרון ברק בספרו פרשנות במשפט וכן במקומות שונים בפסיקה הכירו בכלל הקובע כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי וכן חוק מאוחר גובר על חוק מוקדם. במקרה זה חוק יחסי ממון נחקק לאחר חוק דיני הירושה וכמו"כ יש בו הוראות ספציפיות בנוגע לחוק הירושה ועל כן, חוק יחסי ממון גובר. אך האם קביעה זו היא מוחלטת?

עם השנים, נדרשה גם הפסיקה לדון בנושאים אלו, בעיקר בערכאות נמוכות (השלום והמחוזי) ורק לאחרונה ניתן פס"ד בעניין בבית המשפט העליון. אחד מפסקי הדין המוכרים בתחום הוא פס"ד בן דרור בו בני זוג ערכו הסכם ממון שאושר כדין בבית משפט המחוזי בשנת 1980, באחד מסעיפי הסכם הממון נקבע כי הבעל מתחייב להעביר לאשתו לאחר מותו כמחצית מהזכויות בדירה. לאחר מות הבעל, פנתה האישה לבית המשפט ע"מ לקבל פסק דין הצהרתי המכיר בזכויותיה על מחצית הדירה. בנותיו מנישואיו הראשונים של המנוח התנגדו לבקשתה, תוך הסתמכות על סעיף 8(א) לחוק דיני הירושה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האישה ונתן פס"ד הצהרתי בו הוא מכיר בזכויותיה של האישה ובכך קבע כי הסכם ממון בין בני זוג גובר על חוק דיני הירושה.

פסק דין נוסף בנושא הוא פס"ד אחירם - בני הזוג התגרשו וערכו הסכם גירושין שאושר בבית המשפט בשנת 1981 באחד מסעיפי ההסכם נכתב כי הבעל מתחייב לשלם לאישה בכל חודש סכום של 4000 ₪ למשך כל ימי חייה... עוד הוסכם כי החובה תחול הן על הבעל והן על עזבונו לאחר פטירתו. בצוואה מאוחרת שערך הבעל כדין, כתב כי התחייבויותיו לגרושתו תקפים ככתוב בהסכם הגירושין אלא שהדבר מותנה בכך שהיא תמלא את חובותיה כאם לבתם. לאחר מות הבעל, פנתה האישה לבית המשפט המחוזי  תוך שהיא מתנגדת לצוואה שרשם גרושה. בית המשפט פסק גם במקרה זה כי הסכם הממון גובר על צוואה ועל כן הצדק עם האישה.

קיימים מספר פסקי דין שאינם נוגעים ישירות לחוק יחסי ממון אך מדברים על הסכמים כלכליים שנעשו טרם מות האדם אשר נוגעים לעיזבונו של האדם שמהם ניתן אולי ללמוד על אבחנה חשובה אותה עורך בית המשפט בבואו לדון בתוקפו של הסכם ממוני שאינו צוואה.

בפס"ד שטרנשטיין וכן בפס"ד יקותיאל נ' ברגמן, נאמר כי יש לערוך אבחנה בין מקרים הנכללים בסעיף 8(א) לאור כוונת המחוקק לבין כאלה שאינם נכללים. נקבע כי מקרים הנכללים בסעיף זה הם אותם המקרים של הסכמי ירושה הבאים לשנות את זכויות היורשים על פי החוק, ומקרים שאינם נכללים בסעיף זה הם הסכמים ממוניים בעזבונו של המנוח אך לא בזכאות לירושה עצמה.

יש לציין כי לרוב, הסכמי ממון בין בני זוג נוגעים דווקא לסוג השני של העסקאות שכאמור, גובר על חוק דיני הירושה. פסק דין הממחיש היטב את האבחנה בין הדברים ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בפס"ד פלוני נ' אלמונית. במקרה זה דובר על בעל שאשתו נפטרה וילדיו ויתרו על חלקם בצוואה לטובת אביהם. אביהם התחתן בשנית בנישואין אזרחיים ובשנת 99' חתמו בני הזוג על הסכם ממון, אשר לא קיבל את אישור בית המשפט. בהסכם הממון נקבע, כי על אף קיומם של חיים משותפים שמנהלים הצדדים, לא תהיה לאישה כל זכות על הדירה של הבעל עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או מות הבעל.

 

הבעל נפטר ולא השאיר אחריו צוואה והאישה הגישה בקשה לצו ירושה, במסגרתה עתרה למחצית מעזבונו של המנוח. בניו של הבעל התנגדו לבקשתה, שכן היא חתומה על הסכם ממון בו נקבע במפורש כי אין לה חלק בדירה. בית המשפט ערך אבחנה ברורה בין הסכם הממון והסדר איזון המשאבים (במקרה ואין הסכם ממון מאושר ע"י בית משפט), לבין זכויות הירושה של הצדדים וקובע כי האומנם ע"פ הסכם הממון בין הצדדים, לאישה אכן אין זכויות בדירת הבעל ולכן היקף עזבונו של הבעל כולל את כל הדירה כולה והיא תועבר אל היורשים בהתאם לדיני הירושה אשר לפיו לאישה מגיע מחצית מעזבונו של בעלה ולפיכך, האישה תקבל חמישים אחוז מהדירה (ולא 75% מהדירה סה"כ).

מגמת הפסיקה כיום, ע"פ פירוש דברי המחוקק היא כי הסכם ממון גובר על חוק דיני הירושה כל עוד מדובר בהסכם ממוני בין בני זוג בנוגע לעזבונו של בן הזוג ולא לעצם הזכויות בירושה.

 

פסיקת בית המשפט העליון לעיל תומכת בדברים אלו אך למעשה, מסבכת את האדם הפשוט בכך שביהמ"ש העליון נוהג לחלק לעיתים את עזבונו של המנוח בצורה שלא בטוח שלכך התכוון. לכן, במקרים של הסכם ממון ובכתיבת צוואה, מומלץ להיעזר בעורך דין צוואות בקיא אשר יוכל להבטיח ככל שניתן את קיום רצונו של האדם הפרטי גם לאחר מותו.