העלאת רף הענישה בעבירות איכות הסביבה

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון)-גיל מור, עורך דין

2/9/2012

לאור מדיניות הענישה אשר משתרשת בפסיקה בשנים האחרונות בעבירות בנושא איכות הסביבה אין לקבל את טענת המערערת. ברע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 529 בעמ' 531 קבע השופט לוין:
"עד כה הטילו בתי המשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה ואם כך הוא הגיעה השעה להעלות את רף הענישה" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).
ראה גם: ע"פ (נצרת) 671/97 קיבוץ מרחביה נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, תק-מח 97(4), 425 בעמ' 428:
"העונש צריך להיות עונש מרתיע, כדי למנוע, הן את הנאשמים והן עברייני סביבה בפוטנציאל, לבצע התנהגות הפוגעת בסביבה" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).

לפי הגישה המתפתחת בפסיקה, עבירות סביבתיות הן עבירות כלכליות במהותן. אי הפנמת עלויות כלכליות חיצוניות על ידי מעוולים סביבתיים, גורמת לקופת המדינה ולציבור לשאת בנטל.

גישה זו ננקטה בת"פ (ירושלים) 3876/00 מדינת ישראל נ' חברת א. קסיר בע"מ, תק-של 2003(1), 79:
"הנאשמים בעבירות אלו היו שמחים לפעול לשמירת איכות הסביבה לו לא הייתה נלווית לפעילות זו עלות כלכלית. אולם, כיוון שכפי שרואים מהקבלות שהוצגו, פעולות הניקוי, והשמירה על איכות הסביבה כרוכות בהוצאה כלכלית ניכרת, מעדיפים הנאשמים, ואחרים העוסקים בתחומים העלולים לפגוע באיכות הסביבה, לחסוך בהוצאות אלו, גם אם הדבר פוגע באיכות הסביבה. על כן הקנס צריך להיות כזה שיגרום לנאשמים אלו, ולכל העוסקים בתחום, להפנים את העלות הכלכלית של השמירה על איכות הסביבה לפעילותם הכלכלית" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).

יצויין כי קביעה זו התקבלה בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים: ע"פ 7197/03 (מחוזי ירושלים) א. קסיר נ' המשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם).

גישה זו המחמירה בענישה התקבלה גם בע"פ 2633/02 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' חאתם עארף (לא פורסם), שם נקבע מפי כב' השופט דר:
"בעבירות שמטרתן כלכלית, בין שהושלמו ובין שהן מתמשכות, על העונש לשלול את הכדאיות הכלכלית של חזרה על העבירה ולסלק את הכדאיות הכלכלית מהמשכת ביצועה של העבירה. כלומר, כל עוד ינקטו בתי המשפט גישה מקלה בענישה על עבירות כאלה, יעדיפו עבריינים להמשיך במעשיהם, שכן הדבר כדאי להם כלכלית יותר מאשר התיקון" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).

אף כאשר עסקינן ברשות מקומית ולא בגורם פרטי, מצא בית המשפט לנכון להחמיר עם הרשות המקומית. כך קבע בית המשפט בע"פ (תל-אביב-יפו) 71126/00 עיריית רמלה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 7184, בעמ' 7191:
"לטענת המדינה, הענישה מקלה והיה מקום להחמיר בה. מלכתחילה יתכן והיה ממש בטיעון המדינה בנושא קולת העונשים.
המחוקק היה ער לגישה המתפתחת אשר מקשיחה עם עבריינים סביבתיים וחוקק את חוק איכות הסביבה (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), התשנ"ז- 1997. סעיף 1 לחוק קובע את מטרתו:
"מטרתו של חוק זה, להגן ולשמור על איכות נאותה של הסביבה, למנוע פגיעה בסביבה ולהשיב את המצב לקדמותו במקרה של פגיעה, וזאת על ידי הגברת אמצעי האכיפה והחמרה בענישה בחמישה חוקים שעניינם הגנה על הסביבה" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).

החוק קובע מספר הוראות - העלאת גובה הקנסות; קנס על עביר נמשכת; סיווג עבירות מסוג של אחריות קפידה; הטלת אחריות על נושאי משרה ועוד, על ידי תיקון עקיף בחמישה חוקים, ובהם גם חוק למניעת מפגעים, התשכ"א- 1961, אשר רלוונטי במקרה דנן, שכן מכוחו תוקנה תקנה 9 לתקנות אשר לפיה הורשעה המערערת.
בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח התשנ"ו, 697) נאמר כי מטרתו של החוק הינה ליישם גישות מודרניות בחקיקה סביבתית ובהן העיקרון של "המזהם- משלם". כמו כן נאמר:
"הענישה הקיימת עושה, במקרים רבים, את ביצוע העבירה לכדאית מבחינה כלכלית. מוצעים על כן דרכי ענישה ואמצעי אכיפה אשר יעשו עבירות הפוגעות באיכות הסביבה לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית ובכך יביא החוק לצמצום העבירות נגד הסביבה" (ההדגשות לא במקור - ג.מ).

עינינו הרואות כי הן המחוקק והן בתי המשפט אינם מקלים ראש בעבירות של איכות הסביבה, במיוחד לאור הקלות הבלתי נסבלת שבהן נעברות העבירות. במיוחד נכון הדבר כאשר מבצע העבירה הינה רשות ציבורית שמתוקף תפקידה צריכה להוות דוגמא ולשמש נר לרגליהם של תושביה, שהרי "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר".

לעניין זה קבע בית המשפט בע"פ 50/94 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית מטה יהודה (לא פורסם):
"הטענה כי לרשות מקומית אין תקציב מספיק, או כי סדר עדיפותיה שונה- אינה משמשת הצדקה לרשות מקומית לעבור על חוק ברור, ובמיוחד כשמדובר בחוק שמטרתו למנוע מפגעים חמורים לציבור" (ההדגשות לא במקור- ג.מ).