בית המשפט העליון דחה ערעור על הרשעה בחבלה בכוונה מחמירה

מאת: ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); אלי דורון, עו"ד; הדר ויצנר, משפטנית

8/6/2016

ביום 22.5.16 דחה בית המשפט העליון את ערעורם של המורשעים על הכרעת הדין וכן על גזר הדין בתיק ע"פ 2099/15, 2147/15.

המערער 1 השתתף במסיבת חברים שנערכה בחיפה, כאשר במהלכה פרצה תגרה עם חבורת צעירים יריבה, אשר התפתחה לכדי השלכת אבנים וגרימת נזק לרכוש. משתתפי המסיבה התקשרו למשטרה ודיווחו על זריקת האבנים, ומיד לאחר מכן הזעיקו מספר מכרים לעזרה. ה"תגבורת" הגיעה בדמות מספר גברים, ביניהם המערער 2, אשר החלו לסרוק את האזור במטרה לאתר את בני החבורה היריבה.

מספר דקות לאחר מכן, הגיעו שני המתלוננים במכונית סמוך לבית החולים רמב"ם, כדי לקבל טיפול רפואי. או אז, הגיעו המערערים וחבריהם אל המקום, והחלו לדלוק אחר שני המתלוננים תוך צעקות וקללות, בעודם אוחזים במוטות ברזל ואבנים. משתפסו בני החבורה את שני המתלוננים, החלו להכותם נמרצות באמצעות מוטות ברזל, מקלות, אבנים, אגרופים ובעיטות. שניים מן התוקפים אף אחזו בראשו של אחד המתלוננים וחרטו על מצחו באמצעות כלי חד.

במהלך התקיפה לא שעו בני החבורה לזעקותיהם ותחנוניהם של המתלוננים, ואף לא להצהרתו של אחד מהם כי הינו חייל צה"ל. לבסוף, נמלטו התוקפים מהמקום עם התקרבותם של מאבטחי בית החולים.

ההליך המשפטי

בהליכים בבית משפט קמא הורשעו המערערים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1997. על מערער 1 נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי והוא חויב בתשלום פיצוי למתלונן בסך 20,000 ₪; על המערער 2 נגזר עונש מאסר של ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 20,000 ₪.

הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על עדותו של אחד מבני החבורה, אשר נטל חלק בתגרה שפרצה במהלך המסיבה וכן בחיפושים אחר החבורה היריבה, והשקיף על תקיפת המתלוננים בסמוך לבית החולים רמב"ם.

בעדותו בבית המשפט מיעט העד לשתף פעולה, נמנע מלהשיב על שאלות מהותיות ויצר את הרושם כי עדותו מלווה בחוסר נוחות מעצם היותו עד במשפט. עם זאת, העד חזר מספר פעמים על כך שדבריו בחקירות המשטרה הם אמת. בית המשפט המחוזי מצא את אמירותיו של העד מהימנות, לאחר שהשתכנע כי הימנעותו מלשתף פעולה באופן מלא בעדותו, נבעה מאי-נוחות להפליל את המערערים פנים אל פנים.

הלכת מרילי

בית המשפט המחוזי בחר להעדיף את גרסת העד כפי שנמסרה בהודעותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, בהתבסס על שתי חלופות פרשניות: הלכתי מרילי, על פיה יראו הודעה שמסר עד מחוץ לבית המשפט כקבילה, וכן מכוח סעיף 10(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

בית המשפט העליון יישם את הלכת מרילי ובחן את המקרה לאור מבחני האיזון על פי סעיף 10(א) לפקודת הראיות, וקבע כי לשם קבלת הודעת העד כפי שנמסרה במשטרה, יש צורך בראיות חיזוק לשם הרשעת המערערים. מניתוח ראיות אלו הגיע בית המשפט העליון להכרעה כי קביעותיה של הערכאה הדיונית היו נכונות, וקיבל גם הוא את גרסתו של העד כפי שנמסרה למשטרה.

כן הותיר בית המשפט העליון את הכרעת בית המשפט המחוזי לעניין גזר הדין על כנה. נקבע כי אין מקום להתערב בגדרי מתחם העונש ההולם לאור הפגיעה החמורה, הסיכוי להישנות עבריינית בעתיד וכן היעדר שיקולים חריגים המצדיקים חריגה ממתחם העונש שנקבע.