ביהמ"ש המחוזי אישר הסגרתו של תושב ישראל לארה"ב בשל עבירות מס בסך 8 מיליון דולר

סעיף 2א לחוק ההסגרה תשי"ד-1954 (להלן: "החוק") מציב מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן להכריז על אדם כבר-הסגרה. תחילה, נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת הסגרת אדם (להלן: "המדינה המבקשת") יהיה הסכם בדבר הסגרת עבריינים (סעיף 2א(א)(1) לחוק). כך למשל, חתמו ישראל וארה"ב על אמנה הדדית להסגרה, שפורסמה בכתבי אמנה 505.  

בנוסף, נדרש, כי המבוקש נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל "עבירת הסגרה" (סעיף 2א(א)(2) לחוק), המוגדרת ככל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה. זוהי למעשה דרישת "הפליליות הכפולה", לפיה נדרש שהמעשה יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. תנאי נוסף להסגרתו של אדם הוא, שבין מדינת ישראל למדינה המבקשת תהא הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק).

סעיף 2ב לחוק מונה רשימה של סייגים להסגרה, וכמו כן, נקבע סייג נוסף להסגרה בסעיף 1א לחוק, לפיו, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.

לפי סעיף 9(א) לחוק, לצורך הכרזה על אדם כבר-הסגרה נדרש להוכיח קיומן של "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". לעניין זה, קבע בית המשפט העליון באופן חוזר ונשנה, כי המבחן הוא האם יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום".

לאחרונה, דן בית המשפט המחוזי בירושלים (תה"ג 25130-04-14 מדינת ישראל נ' אבו טיר) בעתירתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר ביקש להכריז על תושב קבע לשעבר (להלן: "המשיב") כבר הסגרה לארה"ב לצורך העמדתו לדין בגין עבירה פדראלית ועבירות לפי הדין הפנימי של מדינת טקסס שעניינן ברכישת דלק מבלי לשלם עליו מס, מהילתו באופן לא חוקי ומכירתו ללא תשלום מס. זאת, בהיקף נטען של כ-8 מיליון דולר.

בשנת 2013, הגישה ממשלת ארה"ב לישראל בקשה להסגיר לידיה את המשיב לצורך ריצוי העונש שנגזר עליו בהליך הפדראלי בו הוא ושותפיו הורשעו בגין ביצוע העבירות שפורטו לעיל, וכן להמשך משפטו בשלושה הליכים נוספים. בהמשך, התחייבו רשויות התביעה בטקסס כי המשיב לא יועמד לדין במדינה אם יוסגר ויושלמו ההליכים נגדו בגין העבירה הפדראלית.

בעתירתו, טען היועמ"ש, כי העבירות בגינן מבוקש המשיב הינן עבירות בנות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק וכי הסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק אינם מתקיימים בעניינו של המשיב, ולעומת זאת, נתמלאה הדרישה הראייתית של קיום אחיזה לאישום, כאמור בסעיף 9(א) לחוק.

כן התייחס היועמ"ש לאזרחות ולתושבות של המשיב ופירט כי למשיב אזרחות אמריקנית, מקסיקנית וירדנית. בנוסף, בשנת 1967 הוענק למשיב מעמד של תושב קבע בישראל (שכן הוא נולד במזרח ירושלים) אך ביום 22.2.02 נשלל ממנו מעמדו זה, עקב פקיעת תושבותו. משכך, טען היועמ"ש, כי בזמנים הרלבנטיים לעבירות, המשיב לא היה אזרח או תושב ישראל ולכן לא חל בעניינו הסייג להסגרה הקבוע בסעיף 1א לחוק והוא אינו זכאי לחזור לישראל לרצות את עונשו, אם יוסגר לארה"ב. 

מנגד, טען המשיב כי אין להיעתר לבקשת ההסגרה, וזאת בשל הסייג להסגרה המנוי בסעיף 2ב(א)(8) לחוק, לפיו, אין להסגיר אדם למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל".

המשיב טען כי חלף פרק זמן של 5 שנים מיום מתן גזר הדין בעבירה המדינתית של אי תשלום מס על דלק ועד להגשת בקשת ההסגרה, ולהשקפתו מדובר בשיהוי "בלתי נתפס", שכן לא היה כל קושי באיתורו של המשיב בישראל במשך כל השנים הללו. משכך, השיהוי באיתורו מגיע כדי פגיעה בתקנת הציבור הישראלית באופן המצדיק הימנעות מהסגרתו. כן טען המשיב כי תיפגע תקנת הציבור אם הוא יוסגר לארה"ב, מפאת זכותו להליך הוגן. בעניין זה, הפנה המשיב לפיצול הפרשייה למספר אישומים, חלקם פדראליים וחלקם מדינתיים, כמו גם להחלטתו של בית המשפט בטקסס לגזור את דינו של המשיב שלא בפניו, וטען כי מדובר בהתנהלות משפטית לא הוגנת, אשר "אינה מקובלת במחוזותינו".

בית המשפט דן בטענת השיהוי שהעלה המשיב אך הגיע למסקנה כי דינה להידחות. נקבע, כי אמנם המשיב הגיע לישראל בחודש פברואר 2009 ומאז הוא לא הסתתר ולא שינה את פרטיו, אולם גם אם היה "קל" לארה"ב למוצאו בישראל הרי שלא ניתן לזקוף זאת לזכותו שכן רק נסיבות חריגות שבחריגות של שיהוי עשויות לפי הפסיקה לסכל את עתירתה של המדינה המבקשת. עוד הוסיף בית המשפט כי בהינתן שהמשיב הוא בעל אזרחות אמריקנית, מקסיקנית וירדנית והמעמד שלו בישראל כתושב קבע נשלל ממנו בשנת 2002, כלל לא ברור באם הייתה לרשויות האמריקאיות אינדיקציה מובהקת למקד את חיפושיהן דווקא במדינת ישראל.

כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי המשיב לא זכה להליך הוגן בארה"ב בשל הפיצול בין ההליך הפדראלי להליך המדינתי. נקבע, כי לא ניתן לומר שפיצול זה נוגד
את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי הישראלי או שהוא פגע בהגנתו של המשיב בדרך כלשהי, שכן גם במשפט הפלילי הישראלי עשויה אותה מסכת עובדתית להצמיח מספר אישומים. זאת ועוד, דבריה של התובעת הפדראלית בדבר פנייתה לתובע המדינתי שיתחשב בשיתוף הפעולה של המשיב בהליך הפדראלי, כמו גם התחייבותן של רשויות התביעה במדינת טקסס - מצביעים לדעת בית המשפט דווקא על הוגנות ההליך בארה"ב. על סמך האמור, קבע כב' השופט א' כהן כי יש לקבל את העתירה ולהכריז על המשיב כבר-הסגרה לארה"ב.