הוראות סעיף 96 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") מאפשרות לנישום, בתנאים מסוימים, לדחות את רווח ההון שנצמח ממכירת נכס בר-פחת אשר תחתיו נרכש נכס. הסעיף מוסיף וקובע, כי אותו חלק מרווח ההון הנדחה יופחת מהמחיר המקורי של הנכס המחליף, הן לעניין תביעת הפחת והן בעתיד לעניין חישוב רווח ההון ממכירתו.
בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין אלדן תחבורה בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (עמ (ת"א) 213-05-11), דן בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינה של המערערת אשר בשנות המס שבערעור התייחסה לכלי רכב בבעלותה, אותם השכירה לתקופות קצרות ובתנאי ליסינג, כרכוש קבוע, בגינם תבעה הוצאות פחת. על הרווחים ממכירת כלי הרכב ששימשו להשכרה בתנאי ליסינג דיווחה המערערת כרווח הון עליו החילה את הוראות סעיף 96 הנ"ל לפקודה, לפיו רואים ריווח הון רק את הסכום שבו עודפת התמורה שנתקבלה בעד כלי רכב שנמכר על מחיר כלי רכב שנרכש לחילוף הרכב הנמכר. בנוסף, המערערת לא הפרידה בין ההוצאות הקשורות למכירת כלי רכב לבין ההוצאות הקשורות להשכרת כלי הרכב וייחסה את כל הוצאותיה לפעילות ההשכרה.
פקיד השומה דחה את דיווחיה של המערערת וקבע כי פעילות מכירת הרכבים על ידה עולה כדי עסק החייבת במס לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה. לפיכך, קבע כי אין להתיר לחברה את יישום סעיף 96 לפקודה לגבי רווחי ההון הריאליים בסך 33,720,000 ₪, שנבעו לחברה בגין מכירות אלו.
עוד קבע פקיד השומה כי בתום תקופת השכרת הרכבים והחזרתם מהלקוחות למערערת, משנה היא את יעודם מרכוש קבוע למלאי עסקי ומוכרת את הרכבים כמלאי עסקי. על כן, היות וממועד רכישת הרכבים ועד למועד שינוי יעודם למלאי עסקי טרם חלפו 4 שנים, הרי שלפי הוראות סעיף 100 לפקודה, אין לראות במועד שינוי הייעוד מרכוש קבוע למלאי עסקי כ"מכירה", אלא, לראות את עלות המלאי הנמכר בהתאם ליתרות המחיר המקורי של הנכסים ששונה ייעודם.
בית המשפט הבהיר כי ההכרעה בערעור זה נוגעת בעיקרה לסיווג כלי הרכב שמכרה המערערת בשנות המס הרלבנטיות (להלן: "כלי הרכב"). האם כטענת פקיד השומה כלי הרכב מהווים מלאי עסקי או שמא כטענת המערערת, מהווים הם נכס הוני?
לצורך ההכרעה בשאלה הנ"ל, בחן בית המשפט את עובדות המקרה, מהן עולה כי:
- בין יתר עיסוקיה, עוסקת המערערת ב"מכירת כלי רכב מיד ראשונה" והיא אף פועלת לפרסם ולשווק את כלי הרכב הנמכרים ב"סניפי מכירת רכב";
- לצורך מכירת כלי הרכב הפעילה המערערת 13 מרכזי מכירה בכל הארץ והיא השקיעה משאבים בהכשרת כלי הרכב למכירה;
- המערערת העסיקה אנשי שיווק לשווק כלי הרכב שיועדו למכירה ועובדים "במחלקת מכירת רכב" ובכלל זה נהגים ואנשי מכירות;
- דיווחיה של המערערת במשך שנים, במסגרת דוחותיה הכספיים, מלמדים שהמערערת עסקה גם במכירה של כלי רכב וההכנסות מעיסוק זה נכללו במסגרת הכנסותיה מעסק;
- מהדוחות הכספיים של המערערת עולה שסך ההכנסות של המערערת ממכירת כלי רכב מגיע למאות מיליוני שקלים חדשים בשנה, דהיינו, מדובר בפעילות עסקית בהיקף גדול הן מבחינה כספית והן מבחינת מספר כלי הרכב שמכרה המערערת בכל אחת משנות המס שבערעור;
- השאלה אם ההכנסות ממכירת כלי הרכב מהוות הכנסות הוניות או פירותיות התעוררה בסמוך לשנת 1998 ביחס לשנות המס 1995-1996 וביחס לשנות מס אלה הסכימה המערערת כי ההכנסות האמורות הינן הכנסות פירותיות לפי סעיף 2(1) לפקודה.
מכל האמור הגיע בית המשפט למסקנה לפיה בשנות המס שבערעור ניהלה המערערת עסק העומד על רגליו שלו, למכירת כלי רכב בהיקף גדול ומשמעותי, והוסיף כי עסק משני שהוא פועל יוצא או הכרח מתבקש של העסק העיקרי של ליסינג והשכרת כלי רכב עדיין עסק הוא, מה גם שבמקרה זה היקפו של אותו "עסק משני" הוא לא תפל כלל ועיקר למה שהמערערת רואה בו עסקה העיקרי.
משמעות האמור היא כי בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה לפיה כלי הרכב שנמכרו ע"י המערערת, היוו מלאי עסקי בידה.
עוד קיבל בית המשפט את עמדת פקיד השומה לפיה מאחר שבתום תקופת הליסינג וההשכרה לטווח קצר, העבירה המערערת את כלי הרכב למגרשי המכירה לצורך מכירתם, התרחש למעשה בשלב זה שינוי יעוד של כלי הרכב מרכוש קבוע למלאי עסקי, ועל כן, צדק פקיד השומה בהחילו את הוראות סעיף 100(2) לפקודה הקובע כי במידה שלא חלפו 4 שנים מיום רכישת הנכס ועד ליום העברתו למלאי עסקי, כפי שהוא המצב בעניינה של המערערת, לא יראו את ההעברה כמכירה ויראו את יתרת המחיר המקורי כמחיר שעלה הנכס לנישום.
חיפוש 
סגור 
