15/3/2017
בתחום המשפט הפלילי קיימים סוגי מעצרים שונים - ככלל, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מעצר אדם יהיה בצו של שופט, אולם לעיתים יש צורך במעצר מיידי ועל כן החוק מקנה לגורמי האכיפה סמכות לעצור אדם, ובלבד שהוא יובא בפני שופט בתוך 24 שעות ממועד מעצרו.
סוג שני של מעצר מוכר בשמו "מעצר ימים" שהוא מעצר על פי צו שופט לפני הגשת כתב אישום, שעילתו היא קיומו של חשש לשיבוש הליכי חקירה או חשש ששחרור החשוד ממעצר יסכן בטחון אדם, בטחון הציבור או את בטחון המדינה ("עילת המסוכנות"). מעצר זה ניתן להאריך, מפעם לפעם, עד 30 ימים, אולם באישור היועץ המשפטי לממשלה ניתן להאריכו אף מעבר לכך. בתוך החקירה המשטרתית, כאשר לא מתקיים עוד חשש לשיבוש הליכי חקירה או משפט ולא מתקיימת עילת המסוכנות, יש להורות על שחרורו המיידי של החשוד. לאחר הגשת כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות על "מעצר עד תום ההליכים" במידה וקיים חשש לכך ששחרורו של הנאשם ממעצר יגרום לשיבוש הליכי משפט, להתחמקותו מהליכי המשפט או שקיימת עילת המסוכנות. מעצר עד תום ההליכים הנו לתקופה של עד 9 חודשים שבמהלכה יש לגזור את דינו, אולם בית המשפט העליון רשאי להאריך את תקופת המעצר לתקופות נוספות של 90 ימים. המעבר ממעצר ימים למעצר עד תום ההליכים נעשה ככלל בדרך של "הצהרת תובע" על כך שיוגש כתב אישום בתוך 5 ימים, שאז רשאי בית המשפט להאריך את מעצר הימים מעבר ל-30 ימים, ולאחר שמוגש כתב האישום דן בית המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים.
מעצר עד תום ההליכים, אשר מושת מכוח סעיף 21 לחוק המעצרים, גורם לפגיעה חמורה בזכות יסוד חוקתית רמת מעלה הקיימת לכל אדם - הזכות לחירות, שכן על אף שאין הרשעה, האדם מצוי מאחורי סורג ובריח. בשל כך, על מנת שיוטל מעצר עד תום ההליכים יש להראות כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה ולאחר שבית המשפט נוכח כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.
בש"פ 1021/17 פלוני נ' מדינת ישראל
בבש"פ 1021/17 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.02.17), דן בית המשפט העליון בבקשה לביטול מעצר עד תום ההליכים כנגד שלושה עוררים, אשר חשודים בקשירת קשר לביצוע פשע, רצח, סיוע לרצח ועוד. סיפור המקרה מתאר אב ושני בניו, אשר פעלו "לחיסולו" של אדם עמו היו מצויים בסכסוך רב שנים, הרצח התבצע באמצעות תכנון מקדים (Iter criminis) ופעולה אקטיבית (מעשה) באמצעות כלי ירייה. העוררים טענו בפני בית המשפט העליון כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו כאשר קבע כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה. טענתם התבססה על כך שהסיפור אשר "עטף" את הסכסוך בין המשפחות, וכן עדויות עד המדינה אשר לטענתם היו מבולבלות, אינם יכולים לבסס תשתית אשר ניתן לעצור בגינה עד תום ההליכים. זאת אף זאת, טענו העוררים כי "עילת המסוכנות" אינה מתקיימת בעניינם בשל הזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירה, ולעניין שיבוש הליכי חקירה טענו העוררים כי משך הזמן שחלף מיום איסוף הראיות, מוביל למסקנה כי לא ניתן עוד לחשוש משיבוש המשפט.
במסגרת החלטתו, קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
ראשית, נקבע כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העוררים, וזאת באמצעות שני נדבכים עיקריים אשר משלימים זה את זה: עדויות עד המדינה; וכן ראיות אשר תומכות בעדות זו. עד המדינה העיד באופן נחרץ כי העוררים הם אלה שרצחו את המנוח. בית המשפט קבע כי "הבלבול" של עד המדינה לעניין לוחות הזמנים אינו מהותי, ונימק זאת בזמן הרב שעבר מקרות האירוע. כאשר ישנו "אירוע מתגלגל" אין לעמוד בדווקנות על עדותו של עד המדינה, שכן מדובר על אירועים רבי פריטים (כך נקבע בעניין בש"פ 1275/15 מחמוד נ' מדינת ישראל); שנית, נקבע כי קיימות ראיות רבות אשר תומכות בגרסתו של עד המדינה, והיכולות לחזק את עדותו, כגון: ניסיון הבריחה של האב מהארץ ושתיקתם של שלושת העוררים אשר כידוע מהווה תוספת ראייתית מסוג חיזוק (בש"פ 4116/11 קלטשי נ' מדינת ישראל); שלישית, נקבע כי עדות אשר לא נקבע לגביה מסמרות (כלומר ניתן להסיק כי היא מפי השמועה) יכולה להעיד על תשתית ראייתית לכאורה בשלב המעצר. על אף שייתכן ובהליך העיקרי ראיה זו תהא בלתי קבילה מפאת היותה עדות שמועה, כל עוד לא נקבע בהליך העיקרי כי המדובר בראיה בלתי קבילה הרי שניתן לראות בה כראיה לכאורה לצורך הליך המעצר; רביעית, נקבע בעניין עילות מעצר וחלופות, כי האב (החשוד העיקרי ברצח) יכול לשבש הליכים ואף לברוח כפי שעשה בעבר, וכי אין ספק כי שני הבנים וכמובן האב יכולים להוות סכנה לציבור באם ישוחררו. לאור האמור, נקבע כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שכן כאמור לעיל, מעצרם עד תום ההליכים של השלושה עונה בצורה מלאה על דרישת חוק המעצרים.
חיפוש 
סגור 
