9/9/2015
סעיף3 לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו- 2006, (להלן: "חוק התובענות") קובע רשימת נושאים שבעניינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. סעיף 4 לחוק התובענות מגדיר מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובשם מי.
סעיף8 לחוק מפרט ארבעה תנאים בהתקיימם יאשר בית המשפט את הגשתה של תובענה ייצוגית. תנאים אלו נוגעים בקיומה של שאלה מהותית בגין עובדה או משפט המשותפת לכלל חברי הקבוצה , קיומו של "יסוד סביר" להנחה כי התובענה תתקיים בדרך הולמת ותנוהל בתום לב, ולבסוף דרישה כי התובענה היא הדרך היעילה וההוגנת להגיע להכרעה.
במסגרת פסק דין שניתן לא מכבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תצ 42818-11-12 גליה כהן נ' ליימן שליסל בע"מ). נדחתה בקשה להגשתה של תובענה ייצוגית בשמה של גליה כהן צרכנית ואם לילדים (להלן: "המבקשת") כנגד ליימן שליסל בע"מ (להלן: "המשיבה") היא היבואנית הבלעדית של ממרח האגוזים "נוטלה" . המבקשת טענה כי פרסום המוצר על תכניו וערוצי המדיה השונים משווק את המוצר כמוצר "בריא" ו "מזין" המהווה חלק מארוחת בוקר בריאה ומאוזנת לילדים. הטעה אותה לסבור כי מדובר במוצר בעל ערך תזונתי גבוה ומזין בעוד שבפועל מדובר במוצר עתיר קלוריות הפוגע בבריאות הילדים. ובעשותה כך הפרה המשיבה לגישת המבקשת את הוראת סעיף 2(א)(4) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").
טענות המבקשת התרכזו במישור ה "הטעיה הצרכנית". לצורך הוכחת טענתה כי מדובר במוצר הפוגע בבריאות הציגה המבקשת חוות דעת פרטית של רופא משפחה ,פרסום מאת משרד הבריאות בדבר הזנת ילדים, ממנו עולה כי אחד הגורמים התורמים למצב של השמנת יתר בקרב ילדים ובני נוער הוא פרסום ישיר/עקיף המספק מידע מוגבל או מטעה לגבי התכונות הבריאותיות של המוצר.
לאור האמור, הגישה המבקשת בקשה להכיר בה כתובעת ייצוגית בשם כל ציבור הרוכשים ב-7 השנים האחרונות בהתאם לסעיפים 3,4 ו8 ל חוק התובענות. בגין נזק של "פגיעה באוטונומיה" נתבע סך של כ 1000 ₪ לכל צרכן מבין סך של כ 10,000 צרכנים. וכן נתבקש צו עשה שיורה למשיבה להימנע מפרסום המזון כ "בריא" ו\או "מזין".
תגובת המשיבה נחלקה לטענות בשני מישורים: בקבוצה הראשונה נכללו טענות פרוצדוראליות בעניין אי קיומה של עילה אישית, אי קיומה של "אפשרות סבירה" שהשאלות יוכרעו לטובת הקבוצה התובעת, ובנוסף כשלים בהוכחת קיומה של קבוצת הנפגעים.
לגופו של עניין טענה המשיבה כי הפרסום איננו מציג את המוצר כבריא, אלה ככזה אשר ניתן לכלול כחלק מארוחת בוקר בריאה באופן שיגרום לילדים שלא לפסוח על ארוחת הבוקר. כמו כן טענה המשיבה כי אין הפרסום ממליץ לאכול כמות נכבדה מהמוצר. לעניין הנזק, טענה המשיבה כי המבקשת לא ביססה קיומו של נזק כלשהו בענייןזה. המשיבה הגישה חוות דעת רפואית נוגדת שמסקנתה היא כי הפרסום נכון ואיננו מטעה.
בית המשפט המחוזי דחה כאמור את טענותיה של המבקשת וקבע כי בקשת האישור איננה עומדת בתנאי סעיפים 4 ו 8 לחוק התובענות.
לפי בית המשפט הלכה היא כי לצורך ביסוסה של עילת ההטעיה לעניין תובענה ייצוגית. יש להוכיח קיומם של שלושת היסודות הבאים:
1)קיומה של "הטעיה" - לפחות ברמה של "אפשרות סבירה".
2) קיומו של "נזק".
3) קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק.
בית המשפט קבע כי לא עלה בידה של המבקשת להוכיח אף אחד מהיסודות:
לעניין יסוד ההטעיה - לא הוצגה הגדרה מדעית אוניברסאלית למושגים "מאוזן" ו "מזין". המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לשכנע באמצעות ראיות ופרמטרים מדעיים כי הפרסום הוא מטעה. בית המשפט רמז כי חוות דעתו של מומחה הרפואה מטעם המשיבה עדיפה בעניו וזאת הן מטעמים של מומחיות וניסיון מעשי והן מן הטעם כי חוות דעתו של המומחה מטעמה של המבקשת לא הושתתה על אמות מידה סטנדרטיות המקובלות בזרם המרכזי של מדעי המזון. בית המשפט קבע כי האסמכתאות אותן הציגה המבקשת אינן רלוונטיות ולא ביססו את טענת ההטעיה.
בית המשפט יישם הלכות קודמות בהן נפסק כי על אף שפרסומת מסחרית עלולה להטעות הרי שיש לבחון את ההטעיה גם בהקשרים הנובעים מעולם הפרסום, ותכליתה של הפרסומת. משמע: העברת מסר קצר וקליט לציבור ועל כן עלולה הפרסומת שלא להכיל את כלל המידע הרלוונטי לגבי המוצר המפורסם. בית המשפט הדגיש כי אין עסקינן במקרה בו ל"צרכן הסביר" אין מידע ויכולת לברר את תכונות המוצר והוא נסמך רק על האינפורמציה הניתנת לו . שכן מדובר בממרח מתוק בצבע שוקולד ובחינת הטענה על פי אמות מידה של שכל ישר והגיון תוביל למסקנה כי קשה לטעון שצרכן סביר יראה בפרסומת כ "ראה וקדש" ויוטעה לחשוב כי מדובר במוצר מזין ומאוזן.
למעשה המבקשת בהעידה על עצמה כצרכנית מודעת ואף ציינה כי בחנה את הערכים התזונתיים המופיעים על האריזה ולמרות זאת החליטה לרכוש את המוצר לילדיה. בכך למעשה שמטה את הקרקע תחת טענת ההטעיה לפיה הוטעתה מן הפרסום ושללה את קיומה של עילת התביעה האישית.
נזק אישי: המבקשת לא השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת לקיומו של נזק סובייקטיבי שנגרם לה ,ואף לא הוכח קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק שכן הלכה היא שעצם העובדה כי צרכן התקשר לאחר שנחשף לפרסום מוטעה אין די בה כדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי בין הפרסום לנזק. בנוסף לאמור, אין בתצהיר המבקשת כל אזכור לתחושות שליליות וגם לא ניתן להסיק באופן משתמע כי היו תחושות שליליות שכאלו אף אין אזכור כל שהוא לקיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק.
לאור כל האמור, נקבע כי המבקשת לא עמדה בתנאיהם של סעיפים 4 ו-8 לחוק התובענות הייצוגיות. שכן לא הוכחה עילת הטעיה שהסבה למבקשת נזק אישי וברמה הפרוצדוראלית לא הוצע מנגנון על פיו ניתן יהיה להעריך אילו צרכנים הושפעו מן הפרסום. ויתרה על כך לא נעשה כל ניסיון להוכיח כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.
חיפוש 
סגור 
