סעיף 45(א) לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004 התשס"ג-2003 (להלן: "חוק ההיטל"), קובע כי מעסיק חייב בהיטל בשיעור שנע בין 10%-20% מסך כל ההכנסה של עובד זר ששילם בשנת המס (להלן: "ההיטל").
נוכח האמור, נתגלעו, לא אחת, מחלוקות בין מעסיקים לבין פקידי השומה ביחס לשאלה האם ניתן לראות בעובדיהם, שאינם אזרחי המדינה כתושביה לצרכי מס וכתוצאה לפטור מעסיקים אלה מתשלום ההיטל.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז בעמ 37101-10-11 רצון ואח' נ' מס הכנסה - פקיד השומה (להלן: "עניין רצון") נדונו במאוחד ערעוריהם של 15 מעסיקים של עובדים זרים כנגד חיובם בהיטל בטענה כי ההיטל אינו חל עליהם כיוון שלטענתם עובדיהם, שהועסקו בארץ בהתאם לרישיון עבודה תקף ואשר שהו בישראל במשך כל תקופת עבודתם, מעל ל-183 יום בכל שנת מס, נחשבים לתושבי ישראל, ולכן אין לחייב אותם כמעסיקים בתשלום ההיטל, וככל שההיטל שולם הם דורשים השבתו.
בהתאם לאמור, נדרש בית המשפט לדון בשאלה האם כטענת המערערים, הפרשנות הנכונה נותנת שיש לפרש את המונח "תושב" בהתאם לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), ולפיכך, בהתאם לסעיף 1 לפקודה, מתקיימת לגבי העובדים חזקת התושבות, לכן לא ניתן לחייב את מעסיקיהם (המערערים) בהיטל בגינם, או שמא הפרשנות נכונה היא פרשנותו של המשיב, לפיה "עובד זר" מעצם טבעו, אינו בעל מעמד של תושבות.
בית המשפט בחן את תכלית חוק ההיטל וקבע כי תכליתו היא להטיל מס על המעסיקים לשם הקטנת הכדאיות להעסקת עובדים זרים והעדפתם על פני תושבי המדינה. מאחר שסעיף 44(א) לחוק ההיטל קובע כי משמעות המונח "עובד זר" בחוק ההיטל תהיה כהגדרתו בחוק עובדים זרים, בחן בית המשפט את משמעות המונח "עובד זר" בחוק עובדים זרים ומצא כי חוק זה מגדיר עובד זר כמי שעומד להתקבל לעבודה כעובד שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל.
לנוכח העובדה שחוק עובדים זרים אינו מגדיר את המונח "תושב", טענו המערערים כי בהתאם לסעיף 44(ב) לחוק ההיטל, יש לפרש מונח זה לפי הפקודה. בית המשפט דחה טענה זו מהטעמים הבאים: ראשית, בסעיף 44(א) לחוק ההיטל נאמר מפורשות, כי עובד זר יהיה כהגדרתו בחוק עובדים זרים ולא כאמור בפקודה; שנית, בסעיף 48א' לפקודה קיימת הגדרה למושג "עובד זר", כדלקמן: "... כהגדרתו בחוק עובדים זרים ... אף אם רואים אותו כתושב לענין פקודה זו"; שלישית, לו רצה המחוקק לקבוע כי הוראות פקודת מס הכנסה יתייחסו לשאלה האם על המעסיק לשלם את ההיטל אם לאו, חזקה עליו שהיה עושה כן במסגרת הפקודה; רביעית, במסגרת סעיף 44(א) לחוק ההיטל, החריג המחוקק מתחולת החוק קבוצות ייחודיות. אילו רצה המחוקק להחריג את סוג העובדים שהעסיקו המערערים מתחולת ההיטל, חזקה עליו שהיה עושה זאת במפורש, כשם שעשה זאת לגבי קבוצות עובדים אחרות.
בית המשפט קבע, כי מלשון חוק עובדים זרים, אליו מפנה חוק ההיטל, ניתן להבין כי "עובד זר" מעצם מהותו כעובד אשר נכנס לישראל, שוהה בה ומורשה לעבוד בה רק על בסיס היתר מיוחד הניתן למעסיקו מכוח חוק עובדים זרים והיתר הניתן לעובד לפי חוק הכניסה לישראל – איננו תושב.
אין ספק כי לפסק דין זה השלכות מרחיקות לכת לגבי מעסיקי עובדים זרים. אולם, לדעתנו, אין פסק הדין חל בהכרח במקרים מיוחדים שבהם אזרחים זרים נישאים לאזרחי ישראל ובשל כך עוברים לחיות איתם בארץ ובאופן טבעי מבקשים גם לעבוד בה על מנת להשתתף בפרנסת התא המשפחתי. בשונה מעובדים זרים, עובדים אלה לא הגיעו לארץ במטרה לעבוד בה אלא במטרה לחיות בה עם בחיר או בחירת ליבם.
חיפוש 
סגור 
