מעמד "נסיבות אישיות" בעבירות מס

בין שיקוליו הרבים של בית המשפט הגוזר את דינו של נאשם, ישנם שני שיקולים אשר עומדים משני צידי המתרס. מחד- האינטרס הציבורי להעניש את העבריין, ומאידך- נסיבותיו האישיות של הנאשם. כאשר מדובר בעבירות מס חמורות, מגמת בית המשפט היא, כי משקל האינטרס הציבורי גובר על נסיבותיו האישיות של הנאשם.
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה – רע"פ 1717/14 יאיר ליזרוביץ נ' מדינת ישראל, ניתן ביטוי למעמד נסיבותיו האישיות של הנאשם, כאשר מדובר בעבירות מס חמורות.
רקע - יאיר ליזרוביץ הואשם בבית המשפט השלום בביצוע עבירות מס חמורות. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם ביצע עבירות מס רבות - הוא הוציא 291 חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של כ- 32 מיליון ₪ וכן הקים חברה בלתי פעילה למען מטרה זו. במסגרת גזר הדין, בית המשפט פירט את הנסיבות הללו וכן את העובדה כי העבירות בוצעו במשך 3 שנים, ולא היה מדובר במעידה חד פעמית. בנוסף לכך, סכום המס שהיה גלום בחשבוניות הפיקטיביות עמד על כ- 4.5 מיליון ₪, סכום שמהווה פגיעה רחבה בקופה הציבורית. בית המשפט גם התייחס לעובדה כי מדובר בעבירות מס חמורות ואת החומרה שבהוצאת חשבוניות פיקטיביות.

מנגד, בית המשפט התייחס גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם: תסקיר שירות המבחן שהמליץ להטיל על הנאשם עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, העובדה כי הנאשם הודה במעשים בראשית ההליך, עברו הפלילי הנקי, העובדה שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו על פי הוראותיו של אדם אחר וכן נסיבות כלכליות ומשפחתיות.

בית משפט השלום גזר על הנאשם: 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים - שלא יעבור עבירות מס מסוג פשע, 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים – שלא יעבור עבירות מס מסוג עוון, קנס בסך 40,000 ₪ והתחייבות על סך 100,000 ₪ להימנע מעבירה על חוק מס ערך מוסף מסוג פשע.
המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על גזר הדין. בכתב הערעור טענה המדינה כי בית משפט השלום נתן משקל מופרז לנסיבותיו האישיות של הנאשם וכי בית המשפט, בניגוד לגישה הרווחת, העדיף את נסיבותיו האישיות של הנאשם, על פני האינטרס הציבורי.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אכן בית משפט השלום נתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם משקל מופרז, והעונש שהושת עליו אינו הולם את חומרת המעשים. לפיכך, החמיר את עונשו של הנאשם, והעמיד את תקופת המאסר בפועל שנגזרו על הנאשם על 30 חודשים.
למרות שבית המשפט המחוזי החמיר את עונשו של הנאשם, אין הוא סטה מהכלל לפיו: "ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם שהחליטה להחמיר בעונשו". כלומר, למרות שנגזר על הנאשם עונש חמור יותר בערכאת הערעור, עדיין העונש הינו נמוך יותר מנורמת הענישה שמקובלת בעבירות מסוג זה.
בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, הגיש הנאשם בקשת ערעור לבית המשפט העליון.

החלטת בית המשפט העליון – בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור של הנאשם, מהנימוקים שלהלן:
1.      ביהמ"ש העליון כערכאה שלישית הדנה בתיק, יתערב בעונשו של נאשם רק במקרים מצומצמים ביותר ורק כאשר מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל, או סוגיה ציבורית רחבה, וכן כאשר עולה חשש לעיוות דין כלפי המבקש, או משיקולי צדק כלפיו. ביהמ"ש החליט כי המבקש אינו עומד באחד מהקריטריונים הללו. מקרה נוסף בו יכול נאשם לבקש להקל את עונשו, הוא כאשר העונש שהוטל עליו חורג לחומרה מרף הענישה הראוי לעבירות דומות. גם בקריטריון זה אין הנאשם עומד, שכן עונשו של הנאשם, גם לאחר שהוחמר, עדיין הינו נמוך מנורמת הענישה לעבירות מהסוג בהן הוא הורשע.
2.      נסיבותיו האישיות של הנאשם – ביהמ"ש קבע כי נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן פשוטות כלל ויש להתחשב בהן ולתת משקל לקולא למידת העונש הראוי. אולם, כאשר מדובר בעבירות מס חמורות, האינטרס הציבורי גובר על נסיבותיו האישיות של הנאשם. בנוסף, ציין השופט, כי מצבו הכלכלי של הנאשם וכן העובדה שאין לו עבר פלילי, אינן מהוות עילה להתערבות בגזר דינו.
ביהמ"ש העליון הוסיף ואמר כי לא נעלמו מעיניו של ביהמ"ש המחוזי נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם, ולראיה, ניתן לראות כי עונשו של הנאשם הינו נמוך יותר מעונשם של שני שותפיו.

לסיכום - ניתן לראות, כי כאשר מדובר בעבירות מס חמורות, ביהמ"ש נוטה להעדיף את אינטרס הציבור על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. למרות זאת, אין ביהמ"ש מתעלם לחלוטין מנסיבותיו האישיות של הנאשם, והן מהוות שיקול לקולא לעניין מידת העונש הראוי.