פיצוי בסך 576,278 ₪ לצעיר בגין רשלנות רפואית בטיפול בידו
חוק זכויות החולה, סעיפים 13 ו-14, מדבר על הסכמה מדעת וחובת הגילוי כלומר: יש ליידע את החולה לפני ביצוע כל פעולה בגופו על הסיכונים והסיכויים בביצועה, וכן מהן האפשרויות האחרות לטיפול.
סעיף 13 קובע לעניין הסכמה מדעת לטיפול רפואי:
1. לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.
2. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. לעניין זה "מידע רפואי", לרבות – 2.1 תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע.
2.2 סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.
ואילו סעיף 14 קובע לעניין אופן מתן ההסכמה מדעת:
הסכמה מדעת לטיפול רפואי תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן לחולה.
בפסק דין בר קופר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה הר הצופים ואח' שניתן בתאריך 22.5.12, הכיר בית המשפט בנכות קבועה בידו של בחור בן 23 בשל כך שטופל בידו ברשלנות מצד בית החולים.
סיפור רקע: מדובר בתובע שהיה בקרות האירוע ילד בן 13, אשר נפצע באורח קשה באחת מאצבעות כף ידו השמאלית, שהיא ידו הדומיננטית. הרופא התורן במיון ביה"ח ד"ר ברזילי, שהיה מתמחה באורטופדיה, אבחן חתך בגיד האצבע, פגיעה בעצב ופגיעה ברצועות האצבע המאפשרות את קיפולה של האצבע, כטיפול ראשוני ובהתאם להנחיות ביה"ח ביצע ד"ר ברזילי תפירה ראשונית, כדי למנוע זיהום בפצע הפתוח והפנה את התובע לאשפוז ולבדיקה במרפאת כף היד, תוך כדי שהוא סבור שחומרת הפציעה תיבדק מאוחר יותר ע"י מומחה כף יד. גם בהיותו במרפאת כף היד לא נבדק התובע על ידי מומחה כף יד, אלא שוב ע"י רופא מתמחה בכיר בתחום האורטופדיה (ד"ר אופירם), וכך גם בבואו מספר פעמים לביקורות מאוחר יותר. רק כחודש וחצי לאחר הפציעה נבדק התובע ע"י מומחה כף יד (ד"ר חים אשור – נתבע מס' 2), שקבע במקביל לטיפולים שנעשו במרפאת כף היד וטיפולי ריפוי בעיסוק בבית החולים "שערי צדק" כי חל שיפור במצב האצבע. עובדתית, אומנם חל שיפור מסוים, אך יחד עם זאת האצבע לא שבה לתפקוד מלא והתובע קיבל המלצה להפסיק את הטיפולים כי הם לא יועילו לו. כשנה וחצי לאחר הפציעה ובשל כאבים חוזרים ונשנים פנה התובע למרפאה לכירורגיה פלסטית בביה"ח, ושם נמצא כי יש לבצע שני ניתוחים נוספים כדי לשפר את מצב האצבע(מה שהיו אמורים לבצע בסמוך לפציעה), גם במקרה זה הניתוחים שיפרו את מצב האצבע, אך היא לא חזרה למצבה המקורי והיא נמצאת נכון להיום במצב כפוף ולא ניתן ליישרה, כאשר מומחה מטעם התובע ומטעם ביהמ"ש העריכו את הנכות הקבועה בשיעור של 19%.
קביעת בית המשפט בפסק דין שניתן בתאריך 22.5.12 קובע השופט רמי חיימוביץ כי הדסה כנתבעת מספר 1 ורופאה ד"ר חיים אשור(נתבע מס' 2), התרשלו בטיפול בתובע (בר קופר, שהיה ילד בן 13 בזמן הפציעה בידו, כיום בן 23). מומחה כירורגיית כף היד (נתבע מס' 2) לא שוחח עם הורי הילד הנפגע, לא הסביר להם את המצב, את הסיכונים ואת האפשרויות הטיפוליות, ולמעלה מכך הרופא המומחה הסתמך על בדיקתו וטיפולו הראשוני של המתמחה האורטופדי(ד"ר ברזילי), שאינו מומחה בכף יד וכן קובע השופט שטענתו של המומחה (נתבע מס' 2), כי חשיפת הפצע (כפי שהמליצו המומחים הרפואיים מטעם התובע וביהמ"ש) היתה עלולה להזיק לתובע, אין לה כל אחיזה באסמכתא בזמן אמת. השופט מקבל את טענת ההורים שלא נמסר להם כל מידע וקובע באופן נחרץ כי הטיפול שניתן לתובע היה רשלני ולא התבסס על שיקול דעת אמיתי ועל בחינת האפשרויות הטיפוליות הסבירות, יתרה מכך, בנסיבות אלו הופרה גם חובת הגילוי הקבועה בסעיף 14 לחוק זכויות החולה ונפגעה אוטונמיית הרצון החופשי של התובע (כפי שנקבע לראשונה בפס"ד דעקה נ' בי"ח כרמל). לעניין הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק, מסתמך ביהמ"ש על חוות דעת של שני מומחים, המומחה מטעם התובע ומומחה שמינה ביהמ"ש, ופוסל את דעתו החולקת של המומחה מטעם הנתבעים ולא מקבל את רצון ביה"ח להכיר באשם תורם של התובע בשל הפסקת הטיפול בריפוי בעיסוק. המומחה מטעם התובע קובע: "...ידוע בספרות העולמית...שהטיפול במערכת הגידים והפולים מוביל לתוצאות הטובות ביותר בתיקון מיידי או לכל היותר ביום יומיים הראשונים שלאחר הפציעה...אין ספק אם כך שאם היו מקפידים על מילוי הסטנדרט של רופא כירורגיית כף יד סביר, היה הנזק הסופי שנגרם לתובע נמנע, ו/או לחילופין מצטמצם בצורה משמעותית". דבריו של המומחה מטעם התובע נתמכים ע"י המומחה שמינה ביהמ"ש: "...לו סקירה כזו היתה מתבצעת בזמן, ניתן היה לתפור את העצב ואולי להגיע למצב של שחזור מלא...". לפיכך קבע בית המשפט: "חוסר ביצוע הפעולות הכירורגיות בזמן, בשל החלטה שגויה של נתבע מס' 2 (ד"ר אשור), הן אלה שהוליכו לניתוחים המאוחרים יותר והן אלה שהוליכו לנכות הצמיתה באצבעו של התובע."
בית המשפט קיבל למעשה את המלצת המומחים לגבי נכותו התפקודית הקבועה של התובע וקבע אותה כנכות בשיעור של 15%, שעל פיו נגזרו הפיצויים בגין הפסד השתכרות עתידי. מה שנגזר מכך הינו הפסד השתכרות עתידי, הוצאות ועזרה רפואית, כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה שהוכרה כראש נזק בפס"ד דעקה. השופט מחשב את ההפסד ע"פ השכר הממוצע במשק של 8,774 ₪ וקובע בהתחשב באובדן כושר השתכרות של 15% ובעבודה עד גיל 67 את סכום הפיצוי של 387,516 ₪, אליו יש להוסיף הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בסך של 38,752 ₪. אשר להוצאות רפואיות לעבר ולעתיד פוסק השופט סך 20,000 ₪, לעזרה רפואית שתידרש לעבודה פיסית סך של 25,000 ₪ ולגבי כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, סך של 100,000 ₪ - ובסה"כ 576,268 ₪. בנוסף לאלה, פוסק השופט על שכר טרחת עו"ד של 120,000 ₪ והוצאות משפט סך של 20,000 ₪.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים בפס"ד תא (חי') 14193-12-11 שניתן ביום 10.6.2016, נסובה בנוגע למקום פציעתו של הקטין, האם השבר היה בקונדיל או באפיקונדיל (העצם בצד הפנימי של המרפק).
מאת: אלי דורון, עו"ד; ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); דוד רוזנטל, משפטן
לאחרונה פסק בית משפט השלום בירושלים (ת"א 11230-08-12) פיצוי ע"ס 2.5 מיליון ₪ עבור יולדת שבעקבות סיבוכים בלידה נגרמה לה נכות קבועה של 60 % בעלת השלכות קשות הכוללות אי שליטה בהעברת גזים ופעולות מעיים, הפרעות בהטלת שתן ובתפקוד המיני, וכן כאב וסבל שנבעו משורה של מחדלים שנגרמו עקב התרשלותו של צוות בית החולים.
חיפוש 
סגור 
