בית המשפט העליון קבע: עקרון היסוד למיסוי חברות - חברה היא יחידת מס נפרדת
ביום 25.2.2019 קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של פקיד שומה למפעלים גדולים (להלן: "המערער") על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינן של חברת רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ ורוזבאד נדל"ן בע"מ (להלן: "המשיבות"), וקבע כי בית המשפט סטה מעקרון היסוד שבדין הישראלי למיסוי חברות, שלפיו חברה היא יחידת מס נפרדת.
רקע כללי
רוזבאד נדל"ן היא חברה ציבורית העומדת בראש חברות המשקיעה בנכסי נדל"ן מחוץ לישראל ומחזיקה ב-100% ממניותיה של רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ. קבוצת רוזבאד עוסקת בייזום, ניהול, השבחה, השכרה ומימוש של נכסי נדל"ן מחוץ לישראל. המערער הוציא למשיבות שומות לשנות המס 2005-2008. המשיבות ערערו על השומות לבית המשפט המחוזי כאשר הצדדים נחלקו בשלושה נושאים עיקריים:
1. ראשית, פקיד השומה טען כי יש לראות בהכנסות של חברה זרה נשלטת כהכנסה פסיבית החייבת במס כאילו קיבלה רוזבאד נכסים דיבידנד, בהתאם לסעיף 75ב(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). מנגד, סברו המשיבות כי ההכנסות מעסקאות החברה הזרה הנשלטת הן הכנסות מעסק שאינן נכנסות בגדר סעיף 75ב לפקודה.
2. שנית, פקיד השומה קבע כי רוזבאד לא זכאית לדרוש זיכוי מסי חוץ כנגד הכנסה חריגה בקשר עם מכירת מניות חברה זרה נשלטת בארה"ב.
3. שלישית, פקיד השומה קבע כי כתוצאה מרכישה עצמית של אג"ח, נוצרה לרוזבאד הכנסה חייבת במס.
בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את עמדת רוזבאד בכל הנוגע למחלוקת הראשונה ודחה את טענות רוזבאד בכל הנוגע לשאר המחלוקות.
פקיד השומה לא השלים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי ומכאן אפוא ערעור זה.
דיון והכרעה
בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט סולברג, בפסק דינו התמציתי, קיבל את הערעור של פקיד השומה בקובעו כי: "השקעות המשיבות בנכסי נדל"ן בחו"ל באמצעות חברות זרות שבקבוצה שבראשה המשיבה 2, שהיא חברה ציבורית בישראל, הריהן מיזם עסקי אחד שנוהל על-ידי המשיבות". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין לבחון את השאלה אם הכנסות כל אחת מהחברות הזרות היו "הכנסה פסיבית", אלא שיש לבחון את סיווג ההכנסה "בראיה רחבה" של הקבוצה כולה.
בהסתמך על "ראיה רחבה" זו, קבע בית המשפט המחוזי כי ההכנסה שנדונה בעניין דנן, היא הכנסה עסקית; גם זו, לדעתנו, טעות. צודק המערער בטענתו, לפיה פסק בית המשפט המחוזי בניגוד להוראת סעיף 75ב לפקודת מס הכנסה, סטה בפסיקתו מעקרון יסוד שבדין בישראל למיסוי חברות, שלפיו חברה היא יחידת מס נפרדת, ויצר, באופן תקדימי וללא אסמכתא בדין, יחידת מיסוי חדשה, היא קבוצת חברות. לשיטת המשיבות, פסק הדין של בית המשפט המחוזי הכריע כי לגבי כל אחת מעסקאות הנדל"ן, לבטח לגבי פעילות הנדל"ן של הקבוצה כולה - מתקיימים מבחני-העזר על-פי ההלכה הפסוקה ולפיהם יש לראות את ההשקעה הנדונה כפירותית. זאת ועוד, גם אם לא ב"עסק" עסקינן, הרי שלכל הפחות, לשיטת המשיבות, יש לראות כל אחת מהעסקאות הנדונות כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי."
כן הוסיף וקבע בית המשפט כי: "המערער חושש להשלכות רוחב לפסק הדין; המשיבות סבורות שבעניינים עובדתיים עסקינן, כאלה שאין ערכאת הערעור מתערבת בהן. יהא הדבר כאשר יהא, כמסתבר, לא משיקולי גביה הוגש הערעור, אין בו תוחלת פיסקאלית משום שהמשיבות חדלות פרעון. לפיכך, כמוסכם בגמר הדיון היום, מתקבל בזאת הערעור, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל".
חיפוש 
סגור 
