בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן לחלט רכוש בשווי פירות העבירה של חשודים ונאשמים שמעולם לא הגיעו לידיהם

מאת: אלי דורון, עו"ד ; ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); דור שיוביץ, משפטן

16/5/2018

בהחלטה תקדימית קיבל בית המשפט העליון ביום 17/4/18 ערעור שהגישו נאשמים בעבירות מרמה והלבנת הון, על ההחלטה בגדרה ניתן צו זמני לחילוט רכושם מכוח חוק איסור הלבנת הון.

נקבע כי לאור הוראות החוק והתכליות הניצבות בבסיס מוסד החילוט, לא ניתן לחלט רכוש של המערערים בשווי פירות העבירה שמעולם לא הגיעו לידיהם (ע"פ 8312/17 ברהמי בנימין נ' מדינת ישראל).

עובדות המקרה היו כדלקמן:

נגד מספר נאשמים הוגש כתב אישום ובו שבעה אישומים בעבירות מרמה והלבנת הון, כאשר בד בבד, עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט בקשה לחילוט רכושם וזכויותיהם.

במסגרת כתב האישום נטען כי המערערים קשרו קשר להונות חברות באירופה (להלן: "חברות היעד"). חברות היעד העבירו למערערים סכום כולל של 17,229,372 ₪, אולם כספי המרמה הושבו במלואם משהתעורר חשדם של גורמים בחברות היעד, או עם היוודע דבר המרמה והקפאת ההעברה על-ידי הבנקים.

בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם אין בשלב זה ראיות לכאורה להוכחת קבלת הכספים בפועל בידי הנאשמים או לשליטתם על הכספים, אולם עדיין קבע כי קיים פוטנציאל חילוט על בסיס שתי חלופות המופיעות בחוק איסור הלבנת הון (להלן: "החוק"): חילוט רכוש שנעברה בו עבירה, לפי סעיף 21(א)(1) לחוק; וחילוט רכוש שיועד להיות מושג עקב ביצוע העבירה, לפי סעיף 21(א)(2) סיפא לחוק.

באשר לחלופה הראשונה, קבע בית המשפט כי אף אם הכסף הועבר לבנקים אך לא נכנס בפועל לחשבונות המערערים, די בכך כדי לקבוע בשלב זה כי מדובר בכסף שבוצעה בו עבירה. באשר לחלופה השנייה, נקבע כי מדובר בכסף שיועד להיות מושג כתוצאה מביצוע העבירה, אף שלא הושג בפועל ולפיכך קיימת סמכות לחלטו.

המערערים אשר לא השלימו את ההחלטה, הגישו ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי בוצעה עבירת המקור של קבלת כסף במרמה שכן הכספים לא הגיעו לחשבונות שבשליטתם, ומשכך, הכספים מושא החילוט אינם עומדים בהגדרת "רכוש אסור" לפי סעיף 3(א) לחוק, שכן שלא "התקבלו" בעקבות המרמה וממילא אינם מהווים רכוש שמקורו בעבירה.

עוד נטען כי כל תכליות החילוט - תכלית קניינית, הרתעתית ומניעתית - אינן מתקיימות במקרה דנן, משכך אין היתכנות לחילוט ולא מתגבש פוטנציאל חילוט כבר בשלב זה. מנגד טענה המדינה כי ניתן למנות ארבע חלופות כעבירות המקור ל-"רכוש האסור" מושא בקשת החילוט וכי גם הניסיון לבצע עבירת מקור מהווה עבירת מקור בפני עצמה בחוק איסור הלבנת הון.

בית המשפט העליון הכריע כדלהלן:

כב' השופט עמית בדונו בסוגיה, קבע כי על מנת להיאבק בתופעה של הלבנת הון, קבע המחוקק בפרק ו' לחוק, הוראות חילוט מיוחדות (לצד הוראות החילוט הכלליות הקבועות בחוקים אחרים, כמו בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי). סעיף 21 לחוק קובע כי אם הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, רשאי בית המשפט לחלט רכוש, כאשר למול תכלית זו של הבטחת אפשרות החילוט, ניצבות זכות הקניין וחזקת החפות של העומד לדין, אשר טרם הורשע.

עוד נפסק כי בדומה לדיון במעצר נאשם עד תום ההליכים, בשלב הדיון במתן סעד חילוט זמני נדרש בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי. זאת, על מנת לקבוע כי קיים "פוטנציאל חילוט". פוטנציאל זה משמעו כי הראיות לכאורה מגבשות סיכוי סביר כי בתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו, וכי בהתאם ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו בהתאם לסעיף 21 לחוק.

בהמשך לאמור נפסק כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של עבירות המקור של זיוף ושל ניסיון לקבלת דבר במרמה, כי ניתן לכאורה לאפיין את פעולותיהם של המערערים כניסיון, היוצא מגדר הכנה בלבד, להלבין את הרכוש שעתיד היה להתקבל וכי ניתן לומר כי יש בסיס לכאורי לכך שהתקיימו כל יסודות עבירת ניסיון להלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק.

עם זאת, נקבע כי בהיעדר רכוש אסור מסוג פירות של עבירת המקור, דומה כי אין פוטנציאל חילוט של פירות העבירה, ועל כן דין הערעור להתקבל. מאחר שעבירת הלבנת ההון "רוכבת" על עבירת המקור, אזי אם עבירת המקור לא הצמיחה פירות שמהווים "רכוש אסור" לצורך סעיף 3 לחוק, ממילא גם אין "רכוש אסור" לצורך סעיף 21(א) לחוק ויהא זה מרחיק לכת לומר כי סעיף 21(א) לחוק מאפשר חילוט של רכוש שיועד להיות מושג כתוצאה מהעבירה של הלבנת הון, כאשר אותו רכוש אסור לא הושג במסגרת עבירת המקור.

זאת ועוד, נקבע כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה מושלמת של זיוף, עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, עבירה של ניסיון להלבנת הון, ועבירה של ניסיון לעשות פעולה ברכוש אסור. ברם, עמדנו על כך שהראיות מלמדות שלא עלה בידי המערערים להצליח במזימתם, כך שפירות העבירה מעולם לא הגיע לידיהם. לכן, בהתאם לפסק הדין, לאור הוראות החוק והתכליות הניצבות בבסיס מוסד החילוט, לא ניתן לחלט רכוש של המערערים בשווי פירות העבירה שמעולם לא הגיעו לידיהם.