15/5/2014
לאחרונה, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא, מפי כבוד סגנית הנשיאה השופטת קרלינסקי בת"א 17959-09-11 fruit company נ' פירות המושב (בן יוסף) בע"מ ואח' (ניתן ביום 11.4.14), הדן בין היתר בשאלה– האם יכול חוזה קונסיגנציה להכיל בתוכו תניית מחיר מינימום, או שעצם היות החוזה חוזה קונסיגנציה - פוסלת מלכתחילה אפשרות שכזו.
התובעת, חברה זרה, הולנדית, ביקשה לייבא תוצרת חקלאית מישראל ולשווקה ברחבי אירופה. הנתבעת, הינה חברה הפועלת כבית אריזה בתחום שיווק ואריזת פריות הדר. בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, משך כ-4 חודשים, רכשה התובעת מהנתבעת, פירות הדר, במספר הזדמנויות, אשר שווקו בהולנד.
במהלך תקופה זו, סיכמו הצדדים כי התובעת תשלם לנתבעת מחיר קבוע עבור הסחורה, מראש, ללא קשר למחיר שבו תימכר הסחורה על ידי התובעת– היינו "fix price". לאחר ששלחה הנתבעת 2 משלוחים באמצעות 2 מכולות לידי התובעת, ובהן סחורה איכותית של פרי הדר, ולאור שביעות רצונה של התובעת מאיכות הסחורה, החליטו הצדדים לשנות את תנאי ההתקשרות ביניהם.
הצדדים הסכימו כי במקום תשלום קבוע ומראש כפי ששילמה התובעת עד לאותו המועד- יתקשרו הם בשיטת "הקונסיגנציה".
מספר מילים לעניין עסקת "הקונסיגנציה" – בית המשפט ציין כי ההלכה הפסוקה רואה בעסקת הקונסיגנציה כסוג מסוים של חוזה מכר, בו נערך מפגש רצונות מותנה של המתקשרים, כאשר לכל אחד מהם עניין משלו במימוש העסקה וזאת מבלי שהנעבר יחויב באורח מיידי בתשלום התמורה ומבלי שהמעביר יאבד את בעלותו בממכר. טיבה של עסקת קונסיגנציה מתבטאת למשל, אך לא רק, במעקב שוטף של המוכר על הסחורה שהועברה לרוכש, בסימון הסחורה והפרדתה מיתר הסחורות, בהגבלת הרוכש מלמכור את הסחורה לצד ג' ללא הסכמת המוכר וכו'.
ובחזרה לענייננו – על פי שיטת ההתקשרות החדשה והמוסכמת על הצדדים, שילמה התובעת לנתבעת סכום ראשוני כמקדמה לצורך התשלום למגדלי הפירות בישראל, ואילו את יתרת התשלום שילמה לנתבעת לאחר מכירת הסחורה בהולנד ובהתאם להתחשבנות בין הצדדים.
לטענת התובעת, לאחר שנתקבלו אצלה 2 משלוחים (באמצעות 2 מכולות) מידי הנתבעת, ולאחר שתנאי ההתקשרות הוחלפו לתנאי עסקת "הקונסיגנציה" כאמור, החלה להתקבל אצל התובעת סחורה פגומה וירודה באיכותה מכפי שהתקבלה עד אותו מועד. הואיל ואיכות הסחורה הייתה ירודה, נאלצה התובעת למכרה במחירים נמוכים, כך שעלות רכישת הסחורה, הובלתה ויתר ההוצאות שנדרשה לשלם בגינה, הייתה גבוהה מהתמורה שהתקבלה בגין מכירתה. בסך הכול סיפקה הנתבעת לידי התובעת 20 משלוחים, באמצעות 20 מכולות.
בנסיבות אלו טענה התובעת, כי הואיל והתשלום לספק נעשה לאחר מכירת התוצרת ובהתאם למחיר בו נמכרת הסחורה, ובנסיבות בהן לא נקבע מחיר מינימום בין הצדדים, הרי שעל הנתבעת להשיב את הכספים ששילמה בידיה התובעת ביתר, שכן הושג מחיר נמוך בגין מכירת הסחורה.
הנתבעת מצידה טענה, בין היתר, כי ההסכמה בין הצדדים, בכל שלב, הייתה למחיר מינימום, כי שלל טענותיה של התובעת בדבר היות הסחורה פגומה הינן טענות סרק וכי ממילא לא ניתן לדעת את היקף המכירות המלא של התובעת. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת מצג שווא רשלני ו/או מכוון, באשר פערי הזמנים של דו"חות המכירה מעידים כי מכירת הסחורה הושהתה במכוון טרם מכירתה.
תביעת התובעת הוגשה על סך של כ- 230,000 ₪ בגין גביית כספים ביתר שלא כדין ובמרמה, ואילו הנתבעת הגישה תובענה שכנגד על סך של כ- 437,000 ₪ בטענה שהתמורה המינימאלית של המשלוחים אשר הייתה נמוכה מכפי שנתקבל אצלה בפועל.
בראשית הדברים, דן בית המשפט בשאלה- האם ייתכן מחיר מינימלי ו/או מחיר יעד בעסקת קונסיגנציה; לעניין זה קבע בית המשפט כי- "באופן עקרוני, מחיר מינימום כאמור יכול להיקבע הן בעסקת קונסיגנציה, והן בעסקת מכר רגילה, שכן נמצאנו למדים כי אין היותה של העסקה בגדר עסקת קונסיגנציה שולל באופן קטגורי את אפשרות הצדדים לסכם ביניהם כי הסחורה תימכר בכפוף למחיר מינימום מוסכם".
לאחר קביעה זו, המשיך בית המשפט ובחן באם הצדדים אכן הסכימו על מחיר מינימום בעסקה ביניהם; בעניין זה קבע בית המשפט, כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי הצדדים הסכימו על מחיר מכירה מוסכם קבוע מראש– לא מחיר מינימלי ולא מחיר מטרה.
משכך, המשיך בית המשפט ובחן באם הסחורה שסיפקה הנתבעת לתובעת, אכן הייתה פגומה כפי טענת האחרונה. לאחר ששקל בית המשפט את טענות הצדדים לרבות אסמכתאות, ראיות ועדויות, נקבע כי אין תמיכה מלאה לכל טענות התובעת באשר דו"חות הטיב מטעמה לא טעמו באופן מלא את המצב לאשורו, וחלק מהטענות הופרכו במסמכים נגדיים. בית המשפט סבר כי התובעת זכאית רק להפרשים שהוכחו בחלקם, ובהתחשב בתשלומים שבוצעו על ידה בפועל, ובהעדר של אלו בהם הודתה, סך כולל של כ- 22,000 אירו.
בסופו של דבר נקבע, כי דין התובענה להתקבל בחלקה, באופן בו הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סך של כ- 115,000 ₪, ואילו התובענה שכנגד נדחתה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך כולל של 30,000 ₪.
הנה כי כן, למדים אנו מפסיקת בית המשפט, כי באופן עקרוני, אין היותה של העסקה בגדר עסקת קונסיגנציה, שולל באופן קטגורי את אפשרות הצדדים לסכם ביניהם כי הסחורה תימכר בכפוף למחיר מינימום מוסכם.
חיפוש 
סגור 
