21/7/2025
מודרניזציה והפרטה בקיבוצים – מבט משפטי כללי
האם הקיבוץ שלכם מוכן לעשות את הקפיצה הבאה בעולם העסקי?
איך ממנפים קרקעות, קהילה וערכים – לפיתוח תעשייה, תיירות ויזמות כלכלית?
הקיבוץ של המאה ה-21 אינו עוד מבצר של שוויון מוחלט – אלא יישות משפטית מורכבת הנעה בין שיתוף להפרטה.
המאמר סוקר את תהליכי השינוי, ההשלכות המשפטיות ושאלות קנייניות עקרוניות, הנבחנות בבתי המשפט וברשויות.
המוסד הקיבוצי ואופיו הייחודי
הקיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית בישראל, שהתפתחה בתחילת המאה ה-20 מתוך אידיאלים ציוניים וסוציאליסטיים של שיתוף ושוויון מלאים בקניין, בעבודה ובחיי היומיום. בקיבוץ המסורתי כלל חבר מוסר את כל הכנסותיו לקופה המשותפת ומקבל תקציב שוויוני לפי צרכיו, תוך קיום מערכות קהילה קולקטיביות (דיור, חינוך, בריאות) המבוססות על ערבות הדדית. במשך עשרות שנים נחשבו חברי הקיבוצים לחלוץ ההתיישבות וכאליטה חברתית-לאומית שתורמת למדינה מעבר למשקלם המספרי. צורת חיים שיתופית זו הבדילה את הקיבוץ מכל ישוב אחר, ומבחינה משפטית הוא מאוגד כאגודה שיתופית חקלאית (אגש”ח) תחת פקודת האגודות השיתופיות, עם תקנון מאושר לכל קיבוץ המגדיר את כללי הניהול והחברות בו.
עם זאת, החל משלהי המאה ה-20 וביתר שאת לאחר המשבר הכלכלי הכבד שפקד רבים מהקיבוצים בשנות ה-80, עובר המוסד הקיבוצי תמורה עמוקה. משבר זה – שהתאפיין בחובות עתק ואובדן כושר ההחזר – הוביל להתערבות המדינה והבנקים בהסדרי חוב בשנים 1989 ו-1996 כדי להציל קיבוצים מקריסה . המשבר היה זרז מרכזי לתהליכי שינוי ופירוק חלק ממנגנוני השיתוף ההיסטוריים בקיבוצים החל משנות ה-90 . כתוצאה מכך, נוצר קיבוץ חדש המכונה גם “קיבוץ מתחדש”, בו נשמרים יסודות השיתוף והערבות ההדדית במסגרת מינימלית, אך במקביל מיושמים מנגנונים של הפרטה חלקית והתאמה למציאות המודרנית.
תהליכי מודרניזציה והפרטה בקיבוץ המתחדש
במהלך שנות ה-90 ותחילת ה-2000 אימצו רוב הקיבוצים רפורמות במבנה הכלכלי-חברתי שלהם. בעוד שבקיבוץ השיתופי הקלאסי שררו שוויון מלא ושותפות מוחלטת בכל תחומי החיים, הקיבוץ המתחדש מאפשר מודלים מגוונים של תגמול ועצמאות כלכלית לחברים . שינוי מרכזי היה מעבר ממתכונת של “לכל אחד לפי צרכיו” למתכונת של שכר דיפרנציאלי – חברי הקיבוץ יוצאים לעבוד (בתוך הקיבוץ או מחוצה לו) ומשכורתם נחשבת הכנסתם האישית, בניכוי מיסי קהילה ותרומה לקרן ערבות הדדית. כך, כיום מרבית החברים מקבלים את שכר עבודתם לחשבונם (דרך מנגנון פנימי של הקיבוץ) ומשלמים ממנו מיסי קהילה, במקום להפקיד את מלוא ההכנסות לקופה המשותפת כפי שהיה בעבר. במקביל, שירותים רבים שהיו בעבר קולקטיביים הופרטו או הוצאו מתחום האחריות הישירה של הקיבוץ – לרבות חדרי אוכל, מכבסה, ולעיתים אפילו מערכות החינוך והבריאות – כך שהחברים צורכים אותם בתשלום לפי שימוש.
שינויים אלו הביאו לוויתור על עקרונות שהיו “קדושים” בקיבוץ הישן, אך איפשרו את הצלת הקיבוצים מבחינה כלכלית ואת עצם המשך קיומם . בשנת 2005 עודכנה ההגדרה המשפטית של “קיבוץ” בתקנות רשמיות, שקבעו סיווגים חדשים: קיבוץ שיתופי (הדגם המסורתי), קיבוץ מתחדש (הדגם המופרט חלקית) וקיבוץ עירוני . לפי תקנות אלו, קיבוץ מתחדש מוגדר כקיבוץ המקיים ערבות הדדית בין חבריו אך בתקנונו רשאית להופיע לפחות אחת מהתכונות הבאות: חלוקת תקציבים אישיים דיפרנציאליים לפי תרומת החבר או ותקו, שיוך דירות לחברים, ושיוך אמצעי ייצור לחברים (כגון מניות במפעלים) תחת מגבלות סחירות . בפועל, התבסס דגם “רשת הביטחון” שבו הקיבוץ מבטיח לכל חבר הכנסה מינימלית מכובדת, אך מעבר לכך ההכנסות הנוספות נשארות בידי הפרט לאחר מיסוי פרוגרסיבי פנימי .
השינוי בקיבוצים היה הדרגתי אך נרחב: נכון לשנת 2022, מתוך כ-264 קיבוצים במדינה, 228 קיבוצים מגדירים עצמם כ”קיבוץ מתחדש” ורק 36 נותרו “קיבוץ שיתופי” במלואו . למעשה, לא נותרו עוד קיבוצים הפועלים במתכונת הישנה לחלוטין, והערכים הקיבוציים ההיסטוריים של שוויון מוחלט הותאמו למציאות החדשה . יש הרואים בכך “סופה של אידאולוגיית הקיבוץ”, בעוד אחרים מצביעים על כך שהגמישות הזו היא שאפשרה את התחדשות הקיבוצים וצמיחתם הדמוגרפית אחרי שנים של הידלדלות – כיום רשימות ההמתנה להצטרפות לקיבוץ ארוכות מתמיד .
שיוך דירות ונכסים: מה נפרט ומה יישאר משותף?
אחד המרכיבים המרכזיים במודרניזציה הקיבוצית הוא נושא שיוך הדירות לחברי הקיבוץ. בקיבוץ המסורתי, הקרקע והבתים היו בבעלות האגודה השיתופית, והחבר קיבל זכות מגורים בלבד ללא קניין פרטי בביתו. בתהליך השינוי הוחלט ברבים מהקיבוצים להקנות לחברים זכויות קנייניות או חוזיות בבתים שבהם הם גרים – לרוב באמצעות חתימה על חוזי חכירה אישיים ארוכי טווח מול המדינה (רשות מקרקעי ישראל) . תהליך זה נקרא “שיוך דירות”, והוא למעשה פרטי**זציה של הנכס המשמעותי ביותר עבור החבר – בית המגורים . משמעות השיוך היא שהחבר (או בני משפחתו) יוכל לרשת את הבית או לקבל תמורה עליו אם יעזוב, בניגוד לעבר. עם זאת, חשוב להדגיש שהקרקע עצמה ברוב הקיבוצים ממשיכה להיות בבעלות המדינה ומוחכרת לקיבוץ, כך שהשיוך מעניק זכויות חכירה לבית ולא בעלות מלאה בקרקע . בתי המשפט הבהירו כי שיוך דירות יבוצע רק לאחר השלמת הליכי הפרטה פנימיים והגדרת הקיבוץ כמתחדש, כדי להבטיח שהמהלך לא יסכל את עקרונות הקיבוץ טרם עת . כמו כן, בפסיקה עדכנית נקבע שקיבוצים אינם חייבים בהיטלי השבחה עבור שיוך הדירות, שכן מהלך זה נועד לרווחת החברים ולא להביא להם “התעשרות” נדל”נית .
מלבד הבתים, עלתה שאלת שיוך נכסים יצרניים – כגון מפעלי הקיבוץ ועסקיו – לחברים. בחלק מהקיבוצים חולקו לחברים “מניות” או זכויות בחלק מהרכוש היצרני, לרוב באופן סמלי או מוגבל (למשל זכות לקבל דיבידנד כשהמפעל נמכר). עם זאת, התקנות מחייבות שגם בקיבוץ המתחדש השליטה באמצעי הייצור תיוותר בידי הקולקטיב, והעברת הזכויות הללו לחברים תהיה מוגבלת (למשל, איסור סחירות חופשית במניות המפעל) . כך נוצר מצב ביניים בו חלק מהנכסים מופרטים וחלקם נותר שיתופי: דירות המגורים וקרנות הפנסיה החדשות הן באחריות ובבעלות פרטנית של החברים, בעוד הקרקע החקלאית, מים, מכסות ייצור ונכסים ציבוריים נשארים בבעלות האגודה. מודל מעורב זה נועד לאזן בין הרצון לתת ביטחון קנייני ותמריץ כלכלי לפרט, לבין שמירה על הלכידות הקיבוצית וההון המשותף לאורך זמן.
יצוין כי המדינה יצרה מסלולים להשלמת הליכי השיוך. החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל (שאושרה בבג”ץ 2011) אפשרה לחברי קיבוץ לרכוש את חלקת המגורים שלהם מהמדינה בתמורה ל-33% מערך הקרקע בלבד . ותיקי הקיבוץ אף קיבלו הנחה משמעותית נוספת (תשלום מיידי של 3.75% בלבד והשאר בעת מכירה עתידית), בעוד חברים חדשים נדרשים לשלם את מלוא ה-33% מראש . בהמשך הוצעה “חלופת האגודה” שבה הקיבוץ עצמו רוכש במרוכז את כל חלקות המגורים בעלות מופחתת (כ-17% מערכן) . צעדים אלו ממחישים את מדיניות המדינה לעודד מתן ביטחון דיורי לחברי הקיבוץ במסגרת השינוי, תוך איזון בין זכות הקניין הפרטית לאופי המיוחד של מקרקעי הקיבוץ.
הרחבות יישוב והכנסות: קיבוץ עם קהילה לצדדית
מהלך משמעותי נוסף בעשורים האחרונים הוא הקמת שכונות הרחבה קהילתיות בצמוד לקיבוצים. הרחבה בקיבוץ היא בעצם שכונת מגורים חדשה בתחומי היישוב, המיועדת למשפחות חדשות שאינן מתקבלות לחברות מלאה בקיבוץ. משפחות ההרחבה קונות או בונות את בתיהן במימון פרטי, ומשלמות את עלויות הפיתוח והתשתיות – ובתמורה נהנות מאיכות החיים הכפרית, הנוף והקהילתיות של הקיבוץ, בלי להשתתף במנגנון השיתופי שלו . אלו למעשה “תושבי קבע” הגרים בקיבוץ אך לא חברים באגודה השיתופית החקלאית, ולכן אינם שותפים בבעלות על נכסי הקיבוץ ואינם מחויבים בערבות הדדית ובכללי האגודה הקיבוצית . ברוב הקיבוצים עם הרחבה, הוקמה לצורך כך אגודה קהילתית נפרדת המאגדת את כל תושבי ההרחבה ולעיתים גם את חברי הקיבוץ, לצורך ניהול שירותים מוניציפליים ופעילויות משותפות (ועד מקומי).
מבחינת הקיבוץ, ההרחבות צמחו מסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 כפתרון להתמודדות עם הירידה הדמוגרפית ורצון להזרים “דם חדש” ליישוב, מבלי לכפות על המצטרפים את אורח החיים הקיבוצי שלא היה אטרקטיבי לרבים באותה תקופה . עבור הקיבוצים הוותיקים, ההרחבה הייתה גם מקור הכנסה חשוב: הקיבוץ נהנה מתשלומי פיתוח עבור הקרקעות, מדמי השתתפות של התושבים בתשתיות ובשירותים, ולעיתים גם מתשלומי חכירה או דמי שימוש בקרקע (שנותרת בבעלות הקיבוץ/המדינה). למעשה, בשנות ה”בום” של ההרחבות ראו בכך עסקה שסיפקה “חמצן כלכלי” לקיבוץ בזמן שחברי ההרחבה זכו לבית צמוד-קרקע זול יחסית באווירה כפרית .
ואולם, המודל הזה גם יצר אתגר חברתי-משפטי: בקיבוצים רבים נוצרה הפרדה בין “שני סוגי אוכלוסייה” – חברי הקיבוץ לעומת תושבי ההרחבה – עם פערי סטטוס וזכויות. במקרים מסוימים התגלעו מתחים וסכסוכים, למשל סביב שאלת התשלום עבור שירותי הקיבוץ או השתתפות בהחלטות קהילתיות. כך למשל, היו הרחבות שבהן חלק מהתושבים ביקשו לפרוש מהאגודה הקהילתית ולהימנע מתשלום עבור שירותים, וסירוב הקיבוץ הוביל להתדיינות משפטית עד פתחו של בית המשפט העליון . בהקשר זה נפסק לאחרונה כי גם תושבי הרחבה לא-חברי-קיבוץ חייבים להשתתף בעלויות שירותי היישוב כל עוד הם נהנים מהם, ולא יוכלו לפרוש חד-צדדית מאחריותם הכספית לקהילה . בנוסף, חוק ועדות הקבלה (2011) מסדיר את הליכי המיון של משפחות חדשות ביישובים קטנים, ובכללם הרחבות קהילתיות בנגב ובגליל, כדי לאזן בין אופיו של היישוב לבין עקרונות אי-אפליה . למרות הקשיים, במבט כולל ההרחבות תרמו רבות להבראת קיבוצים ולחיזוק הפריפריה, והן מהוות כיום חלק בלתי נפרד מנופי ההתיישבות בישראל.
קליטה לחברות: מי וכיצד מתקבלים לקיבוץ?
בניגוד לתושבי ההרחבה, המצטרפים לחברות מלאה בקיבוץ אכן הופכים לחברי האגודה השיתופית ונהנים (וחולקים) בכל נכסיה והתחייבויותיה. לאחר שנים של קיפאון בקבלת חברים חדשים, בעשור האחרון קיבוצים רבים שבו “לקלוט” משפחות ויחידים לחברות שווה, כתוצאה מתהליכי הצמיחה וההתחדשות . כל קיבוץ מנהל הליך קבלה רשמי: ועדת קליטה מטעם הקיבוץ בוחנת מועמדים חדשים – בין אם אלו בני קיבוץ (“בנים חוזרים”) ובין אם אנשים שאין להם רקע קיבוצי – וממליצה לאסיפה הכללית על קבלתם . ועדת הקבלה נועדה להבטיח שהנקלטים מתאימים לאופי הקהילה ומחויבים לערכיה, וזאת מתוך שמירה על המרקם החברתי הייחודי. לאחר אישור המועמד עקרונית, נהוגה תקופת מועמדות (לעיתים כשנה-שנתיים) בה הוא מתגורר בקיבוץ ומתחיל להשתלב, בטרם יובא הנושא להצבעה באסיפה הכללית לקבלתו הסופית כחבר. האסיפה – בה לכל חבר ותיק קול אחד – היא בעלת הסמכות העליונה וחייבת לאשר את קבלת החבר החדש ברוב הנקוב בתקנון (לרוב דרוש רוב מיוחס, למשל 2/3 מהקולות). אם ההחלטה עוברת, המצטרף חותם על התחייבות לתקנון הקיבוץ ונרשם באופן רשמי כחבר באגודה השיתופית.
זכאות לחברות כשלעצמה אינה מוגבלת בחוק לגיל, מין, דת או אזרחות – היו אף תקדימים לקבלת חברים שאינם יהודים בקיבוצים (למשל קיבוץ שקלט אישה ערבייה ובדואי בשנים 2008–2009) – אולם בפועל מרבית החברים הם ישראלים יהודים בשל אופי החברה. לרוב נדרש שהמועמד יהיה בגיר (18+) ובר-סמכא משפטית. רבים מהמתקבלים הם בני ובנות הקיבוץ שבגרו ובחרו להישאר, אם כי לא מובטחת להם קבלה אוטומטית; כיום אף נדרש לעיתים תשלום דמי קליטה נכבדים מצד בן קיבוץ שמעוניין להקים ביתו בקיבוץ. לדוגמה, ישנם קיבוצים הגובים מאות אלפי שקלים (כ-380,000 ש”ח דווח במקרה אחד) כמסלול קליטה הכולל השתתפות בעלות פיתוח התשתיות לבנייה עבור אותו בן קיבוץ . סכומים אלה משקפים את ערך ההשקעה הפיזית בנדל”ן, במיוחד בקיבוץ מתחדש שבו הבית הופך לנכס פרטי של החבר. כמו כן, חבר חדש עשוי להידרש להשתתף בכיסוי חלק מחובות העבר או קרנות הפנסיה של הקיבוץ, כחלק מהשתלבותו בהון האגודה.
בסופו של התהליך, החבר החדש מקבל מעמד שווה לכל דבר ועניין – כולל זכות הצבעה, זכות להיבחר למוסדות, זכות לדיור (בין אם בבית שיוך או בשכירות בקיבוץ) וזכויות לערבות הדדית ולהטבות רווחה בהתאם למדיניות הקיבוץ. המסלול הארוך והסלקטיבי לקבלה נועד גם להרתיע מועמדים לא מתאימים, וגם להבטיח שמי שהתקבל אכן נחוש לתרום לקהילה לאורך זמן.
מבנה הניהול והממשל הפנימי בקיבוץ
הקיבוץ מתנהל דמוקרטית באמצעות מוסדות נבחרים. האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ היא הריבון העליון לקבלת החלטות – מעין “פרלמנט” מקומי בו משתתפים כל החברים. האסיפה מתכנסת בקביעות (לרוב אחת לכמה שבועות או חודשים) ודנה בנושאים המרכזיים: תקציב הקיבוץ, קבלת חברים חדשים, שינוי תקנון, אישור פרויקטים עסקיים גדולים, שיוך נכסים, בחירת בעלי תפקידים ועוד . לכל חבר קול שווה בהצבעות, וההחלטות מתקבלות ברוב רגיל או מיוחד בהתאם לתקנון. כדי לייעל את העבודה, בוחרים החברים ועד הנהלה או מזכירות, שהוא גוף מצומצם יותר המטפל בענייני היום-יום והעסקים השוטפים. לרוב בראש ההנהלה עומד מזכיר הקיבוץ (או יו”ר הקיבוץ), ולעיתים קיימת הבחנה בין מנהל קהילה (לטיפול בעניינים חברתיים-שירותיים) לבין מנהל עסקי (לניהול המפעלים והנכסים הכלכליים). תפקידים אחרים כוללים גזבר/מנהל כספים, רכז משק (לחקלאות ולענפים), וועדות שונות (ועדת קליטה, תרבות, חינוך וכד’).
הממשל הפנימי מוסדר בפרטי פרטים בתקנון הקיבוץ, שהוא מסמך משפטי מחייב שמאושר ע”י רשם האגודות השיתופיות. התקנון קובע, למשל, את הרכב ואופן בחירת המוסדות, סמכויות ההנהלה מול האסיפה, מנגנוני בקרה (ועדת ביקורת או מבקר פנים) וכללי ניגוד עניינים. שאלות שעולות לעיתים הן: עד כמה הנהלת הקיבוץ מוסמכת לקבל החלטות כלכליות ללא אישור אסיפה? והיכן האחריות במקרה של כשל? ככלל, החלטות בעניינים מהותיים חייבות להגיע לאישור האסיפה הכללית, והנהלת הקיבוץ מחויבת בחובות נאמנות וזהירות כלפי חברי האגודה, בדומה לחובות דירקטור בחברה . פסיקה משפטית אף חיזקה את מעמד החלטות האסיפה: בית המשפט הכיר בתוקף החלטות אסיפה לחלק כספים ממכירת נכסי הקיבוץ, וקבע שאין להתערב בהן כל עוד התקבלו כדין וברוב הנדרש . האסיפה רשאית גם לשנות לאורך השנים החלטות קודמות – למשל לבטל “מסמך עקרונות” לשיוך נכסים – ובלבד שהשינוי נעשה בהליך תקין ובכפוף לחוק . במקרה של סכסוכים פנימיים בין חברים לבין הקיבוץ או בינם לבין עצמם, קובעת פקודת האגודות השיתופיות כי יש לפנות תחילה לבוררות פנימית (טריבונל יישובי או רשם האגודות), ופסק הבורר שקיבל סמכות נחשב כבעל תוקף של פסק דין של בית משפט מחוזי . בכך נשמר העיקרון שלפתרון מחלוקות בקיבוץ יש מסלול ייחודי “בתוך הבית”, במידת האפשר, לפני פנייה לערכאות המדינה.
מקורות הכנסה: בין פלחה לתעשייה
הבסיס ההיסטורי של כלכלת הקיבוץ היה ענפי החקלאות – גידולי שדה, רפת, לול, מטעים וכדומה – שבהם עבדה במשותף כל הקהילה. אולם לאורך השנים וביתר שאת לאחר המשבר, diversifikasi (גיוון) הפך למילת מפתח. רבים מהקיבוצים הקימו או הרחיבו מפעלי תעשייה בתחומם, חלקם הפכו לעסקים מצליחים בשוק המקומי ואף העולמי. למשל, קיבוץ שמיר פיתח את חברת “שמיר אופטיקה” שמניותיה נסחרו בנאסד”ק בארה”ב. קיבוצים אחרים יזמו מפעלי פלסטיק, מתכת, מזון, טכנולוגיה חקלאית (כמו טפטפות “נטפים” מקיבוץ חצרים) ועוד, ויצרו מקורות פרנסה חדשים שאינם תלויים רק בחקלאות המסורתית. חלק מהמפעלים הוקמו על אדמות הקיבוץ תוך שינוי ייעוד (למשל אזורי תעשייה או מרכזי קניות על חלק מהקרקע), מה שיצר הכנסות נלוות מהשכרת שטחים ומנדל”ן מניב. גם תיירות כפרית הפכה לענף פופולרי – קיבוצים רבים מפעילים בתי הארחה, צימרים, קמפינג ואתרי נופש, המנצלים את הנוף והמרחבים. בנוסף, יש קיבוצים שפתחו מרכזי מסחר, מתקני ספורט ונופש, ואף פרויקטים ייחודיים כייצור חשמל סולארי בחוות סולאריות על גגות הרפתות.
כך, מקורות ההכנסה כיום מגוונים וכוללים שילוב של חקלאות (שעדיין מהווה מקור חשוב במיוחד בפריפריה), תעשייה וייצור, שירותים ותיירות. ההכנסות לרוב מתחלקות בין צרכי הקיבוץ כקהילה (מימון שירותים, תחזוקה, השקעות) לבין הכנסות אישיות לחברים בקיבוץ המתחדש. כל חבר, כאשר הוא עובד (בתוך הקיבוץ או מחוצה לו), שומר כעת על חלק ניכר משכרו לעצמו, למעט אותם מסי קיבוץ ותרומות לקרן ערבות הדדית שהוזכרו לעיל . חברי הקיבוץ ממשיכים לשלם מסים למדינה ככל אזרח (מס הכנסה, ביטוח לאומי) וכן ארנונה לרשות המקומית (לרוב המועצה האזורית), אך בנוסף הם משלמים לקיבוץ תשלומים שוטפים המכסים שירותים קהילתיים: אחזקת תשתיות, תרבות, חינוך פנימי, בריאות ורווחה (בהיקף שלא מסופק ע”י המדינה), לעיתים ביטוח סיעודי קבוצתי ועוד. היקף “מסי הקהילה” משתנה לפי מודל המשק – בקיבוץ דיפרנציאלי נהוג שילוב של מס קבוע לכל חבר ומס פרוגרסיבי לפי גובה ההכנסה (כך שהמבוססים יותר תומכים בעניים, במסגרת הערבות ההדדית). לעומתם, תושבי ההרחבות שאינם חברים משלמים דמי השתתפות עבור שירותים (כגון אחזקה, ביטחון, שימוש במתקנים) לפי הסכמים עם האגודה הקהילתית, ובכך תורמים אף הם לקופת הקיבוץ בעקיפין. מדיניות המס והחיובים הפנימיים מפוקחת לעיתים על-ידי רשויות המס והרגולטור (רשם האגודות), במיוחד לוודא שאין ניצול לרעה של סטטוס הקיבוץ להימנע ממס. בעבר התעוררו שאלות לגבי חבות המס של חברי קיבוץ מופרט, מאחר שפקודת מס ההכנסה העניקה הקלות מסוימות לקיבוצים כיחידה כלכלית אחת , אך החקיקה והפסיקה התאימו עצמן בהדרגה למציאות החדשה כדי למנוע יתרון לא הוגן או פגיעה בחברים.
חשיבות לאומית ושירות בצה”ל – חובת טיפוח הקיבוץ
הקיבוצים מילאו תפקיד מפתח בהתיישבות הארץ ובהבטחת אחיזה בקרקעות לאורך גבולות ושולי המדינה. עוד לפני הקמת המדינה ולאורך העשורים הראשונים לקיומה, היו הקיבוצים בחוד החנית של מפעלי התיישבות באזורים מבודדים, ייבוש ביצות, עיבוד אדמות בתנאים קשים והקמת נקודות ישוב אסטרטגיות. תרומתם זו זיכתה אותם בתמיכה ובהערכה מהנהגת היישוב והמדינה הצעירה . גם כיום, פריסת כ-270 הקיבוצים בכל רחבי ישראל (מן הגליל ורמת הגולן, דרך עמק יזרעאל והשפלה, ועד הנגב והערבה) מהווה נדבך חשוב בביטחון ההתיישבותי ובשמירה על אדמות הלאום. משום כך, יש הרואים בחובת המדינה והחברה לטפח את הקיבוצים ולהשקיע בהם, בין אם באמצעות סבסוד פרויקטים, השקעות בתשתיות, או סיוע בעתות משבר. ואכן, הממשלה התערבה במספר צומתי משבר - כאמור, הסדרי החוב בשנות ה-80/90, וגם מתן תנאים נוחים בהקצאת קרקע למגורים (הנחות בקרקע לחברי קיבוץ) - כצעד המכיר בתרומת הקיבוצים ומסייע להם להמשיך ולהתקיים. ביקורת על צעדים אלה נשמעת לעיתים מצד מי שרואים בהם העדפה לא הוגנת של “מגזר מפונק”, אך מן העבר השני הקיבוצים מצדיקים זאת בשם הדורות שייבשו ביצות והפריחו את השממה ובתרומתם יוצאת הדופן למדינה בתחומים רבים.
אחת הדוגמאות הבולטות לתרומה שכזו היא שירות בני ובנות הקיבוצים בצה”ל. מזה עשרות שנים שקיבוצניקים מהווים שיעור גבוה במיוחד מקרב המתגייסים ליחידות קרביות, לקורסי קצינים ולתפקידי פיקוד, הרבה מעבר לחלקם הזעיר באוכלוסייה. כך למשל, בשנת 2017 כ-10% מהחיילים שזכו באותות הצטיינות מנשיא המדינה ביום העצמאות היו בני קיבוצים – בעוד שמשקל האוכלוסייה הקיבוצית עמד על כ-1.5% בלבד. גם אם שיעורם בקרב כלל הקצינים ירד מאז ימי המדינה הראשונים, עדיין במסגרות עילית רבות (סיירות, יחידות מיוחדות) יש ייצוג יתר מיישובי התנועה הקיבוצית. מסורת ההתנדבות והמנהיגות הזו היא חלק מה”DNA” הקיבוצי ומהחינוך הלא-פורמלי הערכי שקיבלו רבים מבני הקיבוץ, והיא מצוטטת כאחד הנימוקים החשובים לכך שיש להמשיך ולתמוך בקיבוצים כחלק מטיפוח הפריפריה האנושית של ישראל.
סוגיות משפטיות וליווי מיוחד לקיבוצים
האופי המורכב של הקיבוץ – כגוף שהוא בעת ובעונה אחת קהילה, ישוב, אגודה שיתופית ועסק כלכלי – יוצר צרכים משפטיים ייחודיים. נושאי המשרה והוועדים נעזרים תדיר בייעוץ משפטי המתמחה בדיני אגודות שיתופיות, דיני מקרקעין ומנהל מקרקעי ישראל, דיני מיסוי יחודיים לקיבוצים, דיני עבודה (למשל, ביחס להעסקת שכירים בקיבוץ או למעמד חבר העובד מחוץ לקיבוץ) ועוד. כמה מן הנושאים המשפטיים הנפוצים בקיבוצים כוללים: מעמד הקרקעות – רוב אדמות הקיבוץ מוחכרות מהמדינה, וכל שינוי ייעוד או הקצאה למגורים מחייב אישור רמ”י והליך סטטוטורי; הסדרת שיוך דירות – המתבטאת ברישום זכויות החברים והבטחת מנגנוני הורשה בהתאם להחלטות המוסמכות ; סכסוכי ירושה ועיזבון – למשל דור המייסדים הטוען לזכויות היסטוריות בבתים מול הנהלות שקובעות כללים אחרים ; חובות עבר ופשיטות רגל – מספר קיבוצים חוו בעבר הסדרי חוב, ופיקוח משפטי נדרש כדי ליישם חלוקת נטל הוגנת בין נושים, בנקים ומוסדות; זכויות חברים בגיל פרישה – תקנות מיוחדות מבטיחות פנסיה מינימלית לחברי קיבוץ ותיקים (לא פחות מ-40% מהשכר הממוצע במשק) , וקיבוץ מחויב לתכנן מערך פנסיוני בהתאם; דיני עבודה פנימיים – לרבות שאלת יחסי עובד-מעביד: חבר קיבוץ אינו נחשב לעובד של הקיבוץ במובן הרגיל ולכן חוקי העבודה חלים עליו באופן שונה, ואילו עובדים שכירים (לא חברים) בקיבוץ נהנים מהגנת דיני העבודה המלאה; ועדות קבלה ואפליה – החלטות ועדת קבלה כפופות לביקורת שיפוטית כדי למנוע איסור אפליה פסולה (על רקע גזע, דת, מצב בריאותי וכו’), והקיבוץ צריך להתנהל בשקיפות והגינות בהליכי קליטה; וכן מבנה המשטר הפנימי – למשל, שינוי תקנון, מיזוג קיבוצים או פירוק אגודה קיבוצית, המצריך רוב מיוחס ואישור רשמי מרשם האגודות. ראוי להזכיר מקרה תקדימי בו קבוצת חברים עתרה לבג”ץ בדרישה להסיר מקיבוץ את הסיווג כ”קיבוץ” בטענה ששינויים קיצוניים שערך (הפרטת שכר, סגירת חדר אוכל וכו’) שוללים ממנו את מהותו כקיבוץ . מקרה זה הוביל, כאמור, להגדרת הקיבוץ המתחדש בתקנות 2005, והראה שהמסגרת המשפטית של הקיבוץ יכולה להתעדכן בהתאם לשינויים החברתיים. בתי המשפט מצדם מאזנים בין כיבוד האוטונומיה הניהולית של הקיבוץ לבין הגנה על זכויות הפרט של חבריו, לפי הצורך.
לסיכום, הקיבוץ של ימינו הוא ישות מורכבת השואפת לשלב בין ערכי הליבה השיתופיים לבין מציאות כלכלית-משפטית מודרנית. תהליכי המודרניזציה וההפרטה שינו את פני החברה הקיבוצית, אולם לא ביטלו את תרומתה ואת ייחודה. הקיבוצים ממשיכים להיות גורם חשוב בהתיישבות, בחקלאות, בתעשייה ובשירות בצבא, והמערכת המשפטית בישראל ממשיכה ללוות אותם בהתאמת כללים ופתרון סוגיות חדשניות. ניתן לומר כי סוד הישרדותו של הקיבוץ טמון ביכולתו להשתנות מבחינה חברתית וכלכלית מבלי לאבד לחלוטין את זהותו, וכי במסגרת משפטית גמישה ותומכת, מוסד זה יוסיף להתקיים ולשגשג גם בעתיד .
בעולם שבו קיבוצים מתנהלים כגופים עסקיים לכל דבר, משרד דורון, טיקוצקי ושות' מעניק ליווי משפטי כולל לקיבוצים המתחדשים – משלב התכנון האסטרטגי ועד לביצוע בפועל. עם התמחות בדיני אגודות שיתופיות, מיסוי, מקרקעין, רגולציה עסקית ודיני תאגידים, אנו מסייעים לקיבוצים לצמוח, לנהל נכונה ולהתאים עצמם לעולם העסקי המשתנה – מבלי לאבד את ערכי הקהילה.
חיפוש
סגור
