22/1/2014
במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה ע"י כבוד השופט אלטוביה מגן מביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעניין ע"מ (ת"א) 1090-06 ינקו וייס אחזקות 1996 בע"מ נ' פקיד שומה חולון (להלן: "פרשת ינקו"), נדונו בהרחבה המונחים "שליטה וניהול" הקרדינאליים לקביעת מקום תושבותה של חברה הפועלת מחוץ לגבולות ישראל אשר בעלי מניותיה הנם תושבי ישראל.
במקרה נשוא עניינינו החזיקה המערערת עד לחודש יולי 1997 ב-100% ממניות סלטי צבר תעשיות מזון, כאשר במהלך החודש דנן רכשה חברת אוסטב 51% ממניות אלו ובד בבד הוענקה למערערת האופציה הבלעדית לחייב את אוסטב לרכוש את יתר המניות בתמורה לסכום מוסכם מראש. במהלך שנת 1998 רכשה המערערת בניין במדינת בלגיה ובסמוך לכך נרשמה כחברה הן בלוקסמבורג והן בבלגיה. במהלך שנת 2000 הודיעה המערערת לאוסטיב על מימוש האופציה ובהתאם רכשה אוסטיב את מניות סלטי צבר שהיו בידי המערערת. לאור האמור לעיל טענה המערערת כי בשנת המס דנן הייתה היא תושבת בלגיה וכפועל יוצא לא הייתה חייבת במס בישראל בגין רווחי ההון ממכירת מניות סלטי צבר. מאידך, טענה המדינה כי בשנת המס שבערעור המערערת הייתה תושבת ישראל ולכן רווח ההון ממכירת המניות חייב במס בישראל. כב' השופט מגן דחה את טענת המערערת וקיבל את טענות המדינה לאחר שהגיע לידי מסקנה כי השליטה והניהול במערערת בשנת המס הרלוונטית הופעלו מישראל, ועל כן, בתקופה האמורה, הייתה המערערת תושבת ישראל.
על פניו, פסק הדין, לאור דחיית הערעור, מאמץ גישה פרשנית מיסויית מרחיבה להוראות פקודת מס הכנסה לעניין חברות שהתאגדו מחוץ לגבולות ישראל, אלא שלאמיתו של דבר יש בו כדי להעניק משנה תוקף לקביעתו הקודמת של בית המשפט בסוגיה דנן, אשר דחתה את פרשנות רשות המיסים למונחים שליטה וניהול, לפיה, לכאורה, יש לראות בהן מקשה אחת, ומתוך כך קבעה כי הלכה למעשה מדובר בשני מונחים נפרדים שיש להוכיחם באופן מצטבר. יודגש כי במסגרת פרשת ינקו חזר בית המשפט הנכבד על אותו קו שנקבע בהרחבה במסגרת עמ"ה 1029/00 יצחק ניאגו ז"ל נ' פקיד שומה כפר סבא (להלן: "פרשת ניאגו"). אין ספק כי אגב מתן פסיקות הקובעות מתווה קוהרנטי ובהיר, פחות או יותר, יש כדי לשפוך אור של ודאות על סוגיה בעייתית, פרוצה לפרשנות יתר, שעד זה מכבר הייתה לוט בערפל. כמו כן, ועל דרך השלילה, פרשת ינקו מאפשרת הסקת מסקנות אופרטיביות, שיהא בהן כדי להעניק ודאות מסוימת לאנשי עסקים תושבי ישראל הפועלים במסגרת עסקית בינלאומית ואגב כך מבקשים להבין את מעמדם הפיסקאלי עובר לתחילת פעילותם. לעניין דרישת השליטה והניהול חזר ביהמ"ש על קביעתו מפרשת ניאגו, לפיה מדובר בשתי דרישות מצטברות , דהיינו מקום השליטה יהיה המקום בו מצויות רוב זכויות ההצבעה ומינוי המנהלים, ומקום הניהול יהיה המקום בו מתנהל הניהול היום יומי השוטף, קרי, מקום מושבם של המנכ"ל, מועצת המנהלים והניהול השוטף של עסקי החברה.
יוצא כי מקום שהמדיניות העסקית וההחלטות האסטרטגיות של חברה מתקבלות בפועל בישראל וההחלטות המהותיות הנוגעות לניהול עסקי החברה השוטפים מתקבלות אף הן בישראל, אזי ניתן לקבוע כי מדובר בחברה שהשליטה והניהול בה מופעלים בישראל. יש לזכור כי לעניין סוגיית השליטה והניהול מוטל נטל ההוכחה על כתפי הנישום שיידרש להוכיח כי מדיניותה העסקית של החברה וההחלטות האסטרטגיות שנלקחו במסגרת פעילותה, התקבלו דה פקטו מחוץ לישראל.
למרות שביהמ"ש קיבל את עמדת המדינה בפרשת ינקו, הרי שבבחינת מן הפרט אל הכלל, אין חולק כי אשרורה של ההלכה שנקבעה בפרשת ניאגו לעניין המבחן המצטבר, יש בו כדי לאיין או לכל הפחות להקשות, טענות עתידיות של רשות המיסים על כך שהמונח שליטה וניהול הנו מונח אחד. מתוך כך, לשם סיווג חברה כתושבת ישראל, יהיה על רשות המסים להוכיח הן את קיומה של שליטה מישראל והן את קיומו של ניהול מישראל.
חיפוש
סגור
