קבלן ראשי נמצא אחראי בנזיקין כלפי קבלן משנה שהעסיק

חובת השמירה על בטחון בעבודה עלתה מדרגה נוספת משנקבע כי העסקת קבלני משנה, לא משחררת את הקבלן הראשי או המזמין מאחריות נזיקית כלפי כלל העובדים באתר.

בתביעה נזיקית, שהוגשה ע"י קבלן משנה נגד הקבלן הראשי ונגד מזמין העבודה עיריית נהריה, קבע בית המשפט נזקים לתובע שהסתכמו בסך של 449,619 ₪ כשלאחר ניקויים ותשלומים אחרים עמד מתשלום הנזק ביתרה סופית (לתשלום ע"י הנתבע) בסך של כ-  198,000 ₪ .

עובדות המקרה:
קבלן משנה שהועסק לעבודת טפסנות מעד מהפיגום נפל ונפגע. הנפגע תבע את החברה הקבלנית והן את בעלי המניות באחריות בנזיקין לרבות בגין הפרת חובה חקוקה הנוגעות לחוק בטיחות בעבודה.
כמו כן, בתביעתו ביקש התובע להחיל את האחריות בנזק גם על "מזמין העבודה", עיריית  נהרייה שעבורה בוצעו כלל העבודות באתר.
בית המשפט בהכרעתו דן בשאלת האחריות לגבי כל אחד מהנתבעים לרבות לגבי מידת הנזק והאשם התורם שיוחס לתובע בקשר לגרימת הנזק.
אין חולק כי התאונה קרתה והנזק נגרם, אם כי מחלוקת קשה התעוררה לגבי האחריות של בעלי הדין  לגבי חלקם לגרימת הנזק.

הדבר מעיד בעד עצמו:
בבסיס טענת התובע עמדה הסוגיה לגבי שיטת העבודה שלדברי התובע נקבעה ונדרשה ע"י הקבלן הראשי והייתה שונה מהשיטה הנהוגה שהתובע רגיל בה, ומקיים את תנאי סע' 41 להטלת אחריות  "כדבר המעיד על עצמו".
אולם, לאור הראיות שהוצגו בפני בית המשפט ועל הסתירות הרבות שניתנו בעדותו ובראיות שהציג, התובע לא הרים את נטל הראיה לגבי שיטת העבודה והטלת האחריות עם הנתבעים בגרימה לנפילתו ולכן לא הועבר נטל ההוכחה לתובעים.
העיקרון העומד בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הוא העברת נטל ההוכחה על הנתבע "כשהדבר מעיד על עצמו". למעשה, הסעיף קובע חזקה משפטית בדבר אחריות הנתבע לגרימת הנזק כאשר קרות המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שכן נקט זהירות סבירה.
בשאלת האחריות בוחן בית המשפט את מכלול הנסיבות לתאונה לרבות שיטת העבודה שננקטה ובהתחשב בעובדה שהתובע עצמו הוא זה שטיפל בתבנית הפיגום אשר עליה מעד ונפל.

התובע כאמור לא הוכיח את התנאים המצטברים לקיומו של סעיף 41 הנ"ל :
1. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת על נסיבות התאונה;
2. הנזק נגרם כתוצאה מחפץ המצוי בשליטתו של הנתבע;
3. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה.

אחריות נזיקית הינה אחריות אישית:
אחריות אישית בנזיקין הינה חבות אישית ובמקרה כשלנו בו מס' נתבעים לא ניתן להטיל חבות "קיבוצית כאשר יש נפגע מפעילות של מי מהנתבעים.
התביעה נגד החברה ו/או מנהליה לא הראתה חבות אישית, כשעל מנת להטיל אחריות על נושאי המשרה נדרש הוכחת קשר ישיר בין נושא המשרה לבין פעולתו וככל שהיה בה להביא לגרימת הנזק.
כמו כן, אחריות חברה כאישיות משפטית נפרדת תחול רק כאשר בעל המשרה פעל לפי הוראת החברה לבצוע מטרותיה.
ברם, הפעולות הנ"ל, לא הוכחו בעינייננו, למעט חבות שיוחסה לאחד הנתבעים (נתבע 3), שהיה אחד מנושאי המשרה בחברה שניהלו את העבודות באתר ועמד בקשר עם הקבלנים בשטח.
על כן, לא ניתן ליחס אחריות נזיקית לתאגיד(החברה הקבלנית" האחים סעידה") או לנושאי משרה בה, כשלא ידוע מי האחראי במחדל.

לנתבע 3 הנ"ל אכן יוחסה חבות אישית בגין מעשיו או בגין מחדליו, והוא נמצא אחראי בנזיקין מהסיבה, שאין חסינות מפני עוולות שביצע באופן אישי:
מידת האחריות הנזיקית יוחסה לנתבע 3 לבדו, היות והיה אחראי על תפעול הבניה באתר, בהתקשרויות מול קבלני הביצוע, וככזה שעמד בקשר עם הקבלנים באתר הבניה, והיה אחראי על בדיקות העבודות ואישורן נמצא כי באחריותו היה גם לדאוג לבטיחות העבודה באתר..
לנ"ל יוחסה אחריות אישית בנזיקין, ובמקרה כעין זה אין הנתבע יכול להסתתר או לחסות תחת החברה "האישיות המשפטית הנפרדת" רק מעצם היותו אורגן בחברה, במקום שמעשה הנזיקין נעשה על ידו.

אחריות המזמין:
המזמין נמצא כי אינו חב באחריות נזיקית, משדאג לשכור בעל מקצוע עם מומחיות "קבלן ראשי" לטיפול בעבודות הנדרשות, וכל עוד שעמד בחובת הבדיקה לגבי אותן מיומנויות ויכולות לאותו בעל מקצוע.
לאור כך, ניתן לומר כי בעת קרות התאונה בה נפגע התובע, המבנה בו אירעה התאונה, ואשר הפך לאתר העבודה, יצא משליטת העירייה והיה בשליטתו של הקבלן, היינו, "האחים סעידה".
לאור הקביעות לעיל ומשלא הוכחה רשלנות העירייה, המסקנה היא כי אין לייחס לעירייה חבות כמזמינת עבודה או כמבצעת עבודה.
הנזק שיוחס לנתבע על כל ראשי הנזק השונים הכוללים, מצב בריאות, נכות רפואית פגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע הוצאות רפואיות, כאב וסבל ועוד.. אשר הסתכמו בסך כולל של 449,619 ₪

אשם תורם – מידת חלקו של הנפגע בנזק
מתוך הסכום הנ"ל ניכה בית המשפט את התשלומים המגיעים ו/או אשר שולמו ע"י המוסד לביטוח לאומי, לרבות ניכוי חלקו של הנפגע "באשם" שנקבע בשיעור של כ- 40%, זאת בהתחשב בעובדה שמרגע שהועברה עבודת הטפסנות לידי הקבלן המבצע (הנפגע) התבנית והפיגום ממנו נפל היו בשליטתו של התובע הנפגע שהניח  בעצמו את התבנית ממנה נפל ומעד ו/או על ידי מי מעובדיו.
לפי הלכה פסוקה שנקבעה לפי דברי כב' השופט לנדוי מע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט : "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאולי עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו, אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך כי כרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים".

לסיכום :

במכלול הנסיבות, ובהתחשב בכל האמור בעניין, הוכח בדיון כי נפילתו של התובע לא ארעה עקב שיטת עבודה לקויה או עקב אספקת כלים פגומים. עם זאת, הוכח כי לא הונהגו אמצעי הבטיחות הנדרשים ע"י המעסיק "הקבלן ראשי".
כמו כן אין להתעלם מהעובדה כי היה על התובע, שהיה עובד ותיק ומנוסה, בעל עסק לעבודות בנייה שהוקמה על ידו, להישמר בעבודתו. 

לאור נסיונו הרב של התובע אשר הודה כי בעבודתו הנוכחית פעל שלא כהרגלו על אף שהיה מודע לחשיבות שמירת הבטיחות ולסכנה הכרוכה בדבר, ולכן קבע בית המשפט כי רשלנותו התורמת הינה בשיעור של 40%.

לאחר ניקויים , תשלומים וחלקו של הנפגע בגרימת הנזק, התובע נדרש לשלם כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד את יתרת הפיצויים בסך של כ- 198,000 ₪