17/10/2012
סעיפים 74 ו- 75 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") מעניקים, בין היתר, לנאשם בהליך פלילי ולסנגורו זכות עיון בחומר החקירה והעתקתו וקובעים את הדרכים לעשות כן. סעיפים אלה כנתינתם אינם מטילים על התביעה חובה למסור להגנה עותק - צילומי, דיגיטלי או אחר - מחומר החקירה, או לשאת בעלות יצירתו של עותק כאמור.
בבשפ 1956/12 מדינת ישראל נ' פרדי אלגמיל ואח', נדון עניינם של מספר נאשמים שנגדם הוגש כתב אישום בתיק רחב היקף. במסגרת החקירה נאסף חומר המכיל 230 ארגזים. חלק ניכר מהחומר נסרק על ידי התביעה לצרכיה שלה ועותק דיגיטלי ממנו הועבר לנאשמים. ביום 13.2.12 חייב בית המשפט המחוזי את התביעה לסרוק על חשבונה את יתרת החומר (העומדת על כשישים ארגזים) ולהעביר עותק ממנו לנאשמים, וזאת מאחר שלגישת בית המשפט המחוזי ההסדר הנוהג, לפיו מעיינת ההגנה בחומר הראיות במשרדי התביעה, ומעתיקה ממנו את אותם חלקים הנצרכים לה, אינו מתאים לתיקים רבי-היקף שכן מחייבים הם התייחסות מיוחדת. על פסק דין זה ערערה המדינה לבית המשפט העליון.
לפי בית המשפט העליון, כל עוד עומדת התביעה בחובתה לאפשר לסניגורים תנאים הולמים לעיון בחומר החקירה ולהעתיקו - ואינם דומים התנאים הנדרשים לצורך עיון וצילום עמודים בודדים לאלה הנדרשים בתיקים רחבי היקף (או בתיקים בהם קיים תיעוד חזותי) - אין ההסדרים הקבועים בסעיפים 75-74 לחוק מחייבים אותה על פניהם לשאת בעלות העתקת החומר.
אולם, מוסיף בית המשפט העליון ומציין כי הזמן אינו עומד על עמדו, וכי ההתפתחויות הטכנולוגיות וגם הרווחה הכלכלית הגדולה יותר מאשר בעת חקיקתו של החוק לראשונה בשנת 1965, מצדיקים פרשנות ליברלית לזכויות הנאשמים ולחובות המדינה בהקשר זה תוך מידתיות ושכל ישר.
במסגרת פרשנות ליברלית זו, מדגיש בית המשפט העליון כי יתכנו מקרים בהם הטלת עלות ההעתקה על נאשם חסר אמצעים תעלה בפועל כדי שלילת זכות העיון; מסיבה זו, כדי לקבוע כי ההסדר הקבוע בסעיפים 75-74 לחוק כנתינתו אינו פוגע בזכויות באופן שיש בו כדי להשליך על ניהול ההגנה יתר על המידה, יש צורך במנגנון שיספק פתרונות למקרי קיצון פרטניים.
את הפתרון למקרי קיצון כאמור, שמאפשר לבית המשפט לחייב את התביעה לשאת בעלות העתקת חומר החקירה במקום הנאשם, מוצא בית המשפט העליון הן בסעיף 3 לחוק המורה כי "בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק", הן בסעיף 19(ב) המאפשר לבית המשפט לחייב את התביעה בהוצאות המוטלות בדרך כלל על ההגנה, והן במצב הקיים בארה"ב המכיר בסמכותו של בית המשפט להורות - לפי שיקול דעתו - כי התביעה היא שתשא בעלות העתקת החומר (או חלקו).
בית המשפט העליון הבהיר כי במקרים בהם מדובר בחיוב התביעה לשאת בהוצאות ההעתקה, על בית המשפט לבחון היטב הן את הצורך בהוצאות אלה, הן את יכולתו הכלכלית של הנאשם לשאת בהן והן את החלופות הקיימות במסגרת חוק הסניגוריה הציבורית - והכל תוך התחשבות בברירות המחדל הקבועות בחוק; כאשר מדובר בשיקולים הקשורים ליעילות ההליך יש לבחון בנוסף את מידת התועלת ביחס לעלות.
לפי בית המשפט העליון, בקשה לסריקת חומר חקירה על חשבון התביעה תישקל כשהיא באה מפי מי שטרח לעיין בחומר, ויודע לנמק מדוע אותם חלקים מהחומר שלא נסרקו נחוצים לו באופן המצדיק את הטלת הוצאות הסריקה על התביעה. בקשה כאמור תתקבל רק לאחר שתיבחן האפשרות לחלק את עלותה בין הנאשמים. שיקולים אלה ייבחנו - בדומה לגישה שננקטה גם במשפט האמריקאי - על רקע תכליותיהן של זכות העיון בפרט, וזכות היסוד להליך הוגן בכלל.
ביחס למקרה הספציפי שנדון לפניו, קבע בית המשפט העליון כי הואיל והמדובר בסכום שאינו גדול מאוד - קרי, פחות מ- 60,000 ₪ - יש לחלקו בשווה בין הנאשמים. ביחס לטענת אחד הנאשמים כי בשל מצבו הכלכלי והרפואי אינו יכול לעמוד בנטל גם בחלוקה בשווה, הגם שהוא מיוצג באורח פרטי, נקבע כי ככל שתנוח דעת המדינה, כי אכן מצבו הכלכלי והבריאותי הוא כמתואר, יתכן שתיטול עליה באמצעות הפרקליטות את העלות.
חיפוש 
סגור 
