1/1/2010
כאשר על בית המשפט הישראלי להחליט לגבי זהות הפורום בפניו ראוי לברר תביעה, עליו להתייחס לקיומו הפוטנציאלי של סעיף שיפוט זר. סעיף שיפוט זר הינו מעין חוזה בין הצדדים לתביעה, בו מוסכם כי התדיינות משפטית, במידה ותידרש, תתקיים במדינה זרה שאינה ישראל.
סעיף שיפוט זר לכשעצמו אינו שולל באופן אוטומטי את סמכות ביהמ"ש הישראלי, אך לעיתים תכופות ביהמ"ש הישראלי יסרב להפעיל את סמכותו ולא יהיה מוכן לדון בתובענה בה קיים סעיף שיפוט זר. מהם אם כן, אותם מקרים יוצאי הדופן שבהם ביהמ"ש הישראלי ידון בתביעה בניגוד לתניית שיפוט זר? אחד המקרים הוא מצב דברים בו ישנו סיכוי רב כי התובע לא יזכה למשפט צדק במדינה זרה. במקרה זה, על התובע להוכיח כי יופלה לרעה במדינה הזרה, כך למשל בפסק דין אוניון הוכח כי תובע היהודי יופלה לרעה בעיראק ועל כן החליט בית המשפט הישראלי לדון בתביעה על אף תניית השיפוט זר. כמו כן חשש לאי צדק במדינה הזרה יכול ויתקיים עקב שינוי נסיבות בין מועד כריתת החוזה לבין מועד התדיינות התביעה. מצב נוסף בו ישקול ביהמ"ש הישראלי לדון בתביעה על אף תנית שיפוט זר יהיה כאשר במדינה הזרה חלה תקופת התיישנות קצרה למדי בעוד שבישראל לא חלה תקופת התיישנות והעבירה עודנה תקפה - בפסק דין פירמנס נקבע כי תקופת ההתיישנות הקצרה במדינה הזרה מונעת מן התובע לזכות במשפט צדק.
עוד, במצב דברים בו תנית השיפוט הזר הינה מקפחת הרי שלא תהיה תקפה. כך למשל, בפסק דין Lake Marison Golf Estate נפסק כי תנית שיפוט זרה היתה מקפחת ולכן ביהמ"ש הישראלי קנה סמכות לדון בעניין. מצב נוסף יכול ויהיה כאשר מדובר בפיצול הליכים העלול לגרום לקביעות סותרות, כך למשל בפסק דין אריה נדון מצב בו הדיון התנהל בארץ ובאנגליה במקביל ונקבע כי גם האפשרות לפיצול הליכים הינה סיבה מספקת המצדיקה התעלמות מתניית שיפוט. בעבר, הסכימה הפסיקה האנגלית לעכב הליכים רק במקרים נדירים שבהם ניכר ניצול לרעה של ההליכים ויחד עם זאת לא היה מאבד התובע יתרון לגיטימי. בשנות השמונים נפסקו שורת פסקי דין אשר הגמישו מבחן זה, עד שבפסק דין Spiliada אימץ המשפט האנגלי את דוקטרינת ה-"פורום הבלתי נאות" אשר קובע כי ביהמ"ש יעכב הליכים מקום בו הנתבע מוכיח כי קיים פורום זר שלו סמכות לדון ושהינו באופן ברור פורום טבעי יותר, זאת למעט אותם מקרים המפורטים מעלה בהם יוכיח התובע כי לא יזכה למשפט צדק בפורום הזר וכו'.
בישראל עד סוף שנות השבעים לא היה צורך כלל בהחלת הדוקטרינה משום שלא היתה קיימת אפשרות הגשת תביעה בביהמ"ש ישראלי מקום בו לא נקנתה סמכות שיפוט מקומי. אך מאוחר יותר, בתיקון לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי לביהמ"ש בירושלים סמכות מקומית שיורית שמשמעה כי ניתן להגיש תביעות בישראל גם בהיעדר זיקה המקימה סמכות מקומית. כך, נקבע בפסק דין אבו-ג'חלה כי הפורום הטבעי להתדיין בתביעה זו בין תושבים פלסטינים הינו בתי המשפט המקומיים בשטחים. אם כך, יעוכבו הליכי התביעה בביהמ"ש הישראלי מקום בו ישנה תנית שיפוט זר אלא במקרים בהם התובע יטען כי מתקיימת אחת מהטענות המנויות מעלה.
חיפוש 
סגור 
