מעמד אישי: צוואה או פוליסת ביטוח?

מאת: אלי דורון, עורך דין – גיל מור, עורך דין – שירה לוי, עורכת דין

3/2/2010

דיוננו עוסק בשאלה המשפטית שעלתה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה:
מה גובר על מה – קביעת מוטבים בתוכנית ביטוח או הוראת צוואה מאוחרת לכך?

על פי עובדות המקרה, מנוח ערך הסכם עם חברת ביטוח ורכש שתי פוליסות לביטוח חיים, על פי ההסכם, שנערך בשנת 1995, המוטבים בפוליסה היו שני ילדיו. שתים עשרה שנים לאחר מכן, בשנת 2007, ערך המנוח צוואה ובה ציווה את כל רכושו לבנו, בלבד. לאחר מותו של המנוח, פנה בנו של המנוח לחברת הביטוח, לקבלת תגמולי הפוליסות בהתאם לצוואה ובהתאם לצו קיומה, אך זו סירבה והודיעה לו כי תשלם למי שרשומים כמוטבים בפוליסה, מאחר והצוואה לא הומצאה לה פיזית בטרם פטירת המנוח, או תפעל בהתאם לצו שינתן על ידי ביהמ"ש.

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:

השאלה האם כספי הפוליסה במקרה דנן הם חלק מהעיזבון אם לאו עולה משני סעיפי חוק, האחד סעיף 147 לחוק הירושה, והשני סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי). בהתאם לפסיקה (כפי שיובא להלן), סעיף 147 לחוק הירושה קובע שככלל כספי קופות גמל וביטוח אינם מהווים חלק מהעיזבון, קרי הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים לפי ההוראה שנתן המוריש בחייו, לקופה האמורה, במסמך ההצטרפות לקופה או בדרך אחרת.

אך לכלל זה חריג והוא שבעל החשבון התנה שהכספים מגיעים לעיזבון. בהתאם לפסיקה, "ההתניה יכול שתיכלל בצוואה ובלבד שהודעה עליה תימסר לקופה במעמד ההתקשרות, ובמצבים כמו במקרה דנן שהצוואה נכתבת לאחר מועד ההתקשרות עם חברת הביטוח, או שהמצווה משנה צוואה קודמת, ההודעה לחברת הביטוח צריכה להימסר לפני קרות האירוע המזכה (מות המנוח).

ביהמ"ש ציין כי אומנם קיימת פסיקה המעדיפה את "הגישה החוזית" לפיה יש לכבד את רצונו של המת על פני "הגישה הירושתית" אלא שביהמ"ש מאבחן את המקרים שבפסקי הדין הללו מהמקרה דנן ומסכם כי מכל מקום נסיבות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הגישה אשר מאמצת את התפיסה החוזית.

כאמור, על פי דעתו של ביהמ"ש, השאלה האם כספי הפוליסה במקרה דנן הם חלק מן העיזבון אם לאו עולה משני סעיפי חוק, האחד, מחוק הירושה והשני, מחוק החוזים:
סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 עניינו תשלומים על פי ביטוח ושם נקבע כדלקמן: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון".

סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 עניינו ביטול זכות של מוטב בהתאם לחוזה הביטוח: (א) "כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה. (ב) בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

על פי פרשנות הסעיף, הכלל בסעיף 147 לחוק הירושה, הוא כי כספי קופת גמל וביטוח אינם מהווים חלק מהעיזבון אך לכלל זה חריג, לפיו, בעל החשבון יכול להתנות שהכספים מגיעים לעיזבון. ההתניה- המכלילה את כספי הקופה בעיזבונו של בעל החשבון, יכולה להיכלל במסמך הצטרפות.

בעקבות פרשנות החריג עלתה השאלה, האם הצוואה יכולה לבוא במסגרת החריג ולאוו דווקא במסמך הצטרפות לקופה או במסמך אחר המופנה לקופה. שאלה זו נבחנה בפסיקה, ובתשובתו מסתמך השופט על סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ומסביר כי הוראת חוק זו קובעת שניתן לשנות ייעודם של כספים שבקופה, באחת הדרכים הקבועות בהוראה האמורה. היינו, רשאי בעל החשבון בקופה לבטל את זכותו של מי שרשם בקופה – כמוטב, בדרכים הבאות: בהודעה לחייב, (קרי לקופה) ו/או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לקופה.

ובאותו עניין מסביר: "הנני סבור כי באותה מידה ובאותו אופן בו ניתן לבטל זכותו של מוטב על ידי הוראה הנכללת בצוואה ושהודעה עליה ניתנת לקופה, כך גם רשאים לקבוע מראש, בצוואה שהודעה עליה ניתנת לקופה, כי הכספים ייכללו בעיזבון ולא ישולמו למוטב מוגדר כלשהו". עוד נקבע בפסיקה כי ההתניה יכול שתיכלל בצוואה ובלבד שהודעה עליה תימסר לקופה במעמד ההתקשרות. בכך גם תיווצר הקבלה בין קביעת המוטב מעיקרו לבין ביטול זכותו על פי האמור בסעיף 36(ב) לחוק החוזים.

לדברי השופט מאחר וישנם מצבים כמו במקרה הנידון, שהצוואה נכתבת לאחר מועד ההתקשרות עם חברת הביטוח, או שהמצווה משנה צוואה קודמת, במקרים כגון אלו, ההודעה לחברת הביטוח צריכה להימסר לפני קרות האירוע המזכה, היינו, מות המנוח. וכן המשיך ואמר כי זו הסיבה שהמחוקק לא הסתפק בגילוי תוכן הצוואה כדי ליצור יסוד לביטול זכות המוטב או לשינויה ונזקק לסעיף 36(ב) ושכל הרעיון שבצירוף החובה להודיע על ביטול הזכות באמצעות הצוואה הוא בכך שביטול הזכות יהיה ידוע ולא יתגלה רק לאחר פטירת המוריש.

הרציונאל שבבסיסה של גישה זו נובע מהצורך להעדיף את האינטרס הציבורי במניעת כפל חיוב ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים שינבעו מהם. זאת משום שהחיוב המוטל על חברת הביטוח לשלם את הכספים למוטב, קם מיד עם קרות מקרה הביטוח - עם מותו של החייב ואילו צוואות עשויות להתגלות לאחר שנים, עניין שכאמור, היה מצריך התדיינויות משפטיות.