חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)

 

האמנה יוצרת הליך מזורז בו המדינות החתומות על האמנה פועלות בשיתוף פעולה ומסייעות בהחזרת ילדים למקום מגוריהם הטבעי במהירות וללא היזקקות בשימוש בהליכים משפטיים ארוכים. חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א – 1991 (להלן: "חוק אמנת האג"), והאמנה שנקלטה בחוק זה כלשונה, הביאו לשינוי ניכר בדין (הן הדיוני והן המהותי) בכל הנוגע להיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים.

על-פי הדין הישן, במקרה של חטיפה בינלאומית היה על ההורה המבקש לפנות לערכאות משפטיות ולנהל  הליך שיפוטי. סמכות השיפוט בטענות בדבר חטיפה בינלאומית של ילדים, הייתה נתונה לבית-המשפט המחוזי ולבית-הדין הדתי מזה, ולבית-המשפט הגבוה לצדק מזה. פסיקה ענפה דבקה בגישה לפיה אם ילד חטוף יש להשיבו לארץ ממנה נחטף, אלא אם כן עצם השבת הילד תגרום לו נזק ממשי (ראה: בג"ץ 405/83 (ב"ש 958/83, 1050) מישלין קבלי נ' מיכאל קבלי, בעמ' 712; בג"ץ 243/88, בשג"ץ 168/88, 170 קונסלוס ואח' נ' ש' תורג'מן ואח', בעמ' 643).

חוק אמנת האג הביא לשינויים ניכרים במצב דברים זה (ראה: א' רוזן-צבי "דיני משפחה וירושה" ספר השנה של המשפט בישראל – תשנ"א, בעמ' 184, 189). במישור המוסדי נקבעה "רשות מרכזית" (בישראל - היועץ המשפטי לממשלה: סעיף 4(א) לחוק אמנת האג), אליה רשאי לפנות אדם, שילדו נחטף ממשמורת חוקית שהוענקה לו. פנייה זו יכול שתהיה לרשות המרכזית בארץ המגורים ממנה נחטף הילד; ויכול שתהיה לרשות המרכזית בארץ אליה נחטף הילד (סעיף 8 לאמנת האג).

על הרשויות המרכזיות הוטלה חובה לשתף ביניהן פעולה כדי להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים שנחטפו (סעיף 7 לאמנת האג). כאשר אדם פונה לרשות המרכזית במדינה בה נמצא הילד, על הרשות המרכזית לנקוט את כל האמצעים המתאימים כדי להשיג חזרה מרצון של הילד (סעיף 10 לאמנת האג). ככל וההורה החוטף מסרב, על הרשות המרכזית לנקוט הליכים שיפוטיים או מנהליים כדי להשיג את החזרת הילד. לעתים הפנייה הינה לרשות המרכזית שבמקום מגוריו הקבוע של הילד. רשות זו תעביר את הבקשה במישרין וללא דיחוי אל הרשות המרכזית של המדינה שבה מצוי הילד (סעיף 9 לאמנה).

יחד עם זאת, האדם שממשמורתו נחטף הילד, רשאי, כמובן, לפנות במישרין לבתי-המשפט של המדינה שבה נמצא הילד החטוף (ר' פסק דינו של השופט ברק בע"א 7203/93 ר' א' גבאי ואח' נ' א' גבאי פ"ד נא(2) 241).

כך לאחרונה, בפסק הדין שניתן בעניין פלונית (תמ"ש 5918-07-14 פלונית נ' פלוני), קיבל בית המשפט לענייני משפחה תביעה שהוגשה על פי חוק אמנת האג על ידי אם שביקשה מבית המשפט להורות על השבת בתה הקטינה למקום מגוריה בארה"ב. המדובר בבני זוג אשר הגיע לישראל לשהות בת חצי שנה, על מנת לבדוק את האפשרות לשקם את חיי המשפחה לאחר שחיי הנישואין של בני הזוג עלו על שרטון בשל בגידה של האישה בבעלה. בני הזוג קנו כרטיסי הלוך ושוב; השאירו את ביתם בארה"ב מרוהט; לא ארזו את חפצי המשפחה; לא מכרו את מכוניותיהם; וכל הפעילות העסקית של הבעל נשארה בארה"ב.  אלא מאי, עם הגעתם לישראל, הגיש הבעל תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, בה ביקש לנשל את האישה מכל זכויותיה כפי שמגיעות לה על פי הדין האמריקאי. בינתיים, חלה אבי האישה המתגורר בארה"ב, והיא פנתה לביה"ד הרבני בבקשה להתיר לה לטוס לארה"ב עם בתה הקטינה על מנת לסעוד את אביה הקשיש.

ביה"ד הרבני התיר לאישה לצאת את הארץ אך בכל הקשור לקטינה נדחתה הבקשה. משכך הגישה האישה תביעה זו. בית המשפט קבע כי הסכמת האישה להעתיק את מקום מגוריה לישראל היא פרי מצג שווא של הבעל כי בכוונתו לשקם את חייהם המשותפים של בני הזוג, בעוד שכוונתו האמיתית הייתה להביא את מחלוקותיו בפני ערכאה שנוחה לו. על כן נפסק כי הקטינה תשוב עם אימה למקום מגוריה הרגיל בארה"ב.