22/4/2010
מהו הדין של מיסוי בינלאומי בין ישראל וקנדה?
פקודת מס הכנסה מגדירה "תושב ישראל" כמי שמרכז חייו, היינו זיקותיו הכלכליות, המשפחתיות והחברתיות, נמצא בישראל. יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהם מדינות נוספות, בהן חי אותו יחיד, יראו בו גם כתושב מדינתם וגם הן ידרשו מאותו פרט בתשלום מס במדינתם.
על מנת להתגבר על קושי זה בכל הנוגע למיסוי בינלאומי וחיוב כפל מס, נוקטות המדינות השונות בשתי דרכים עיקריות; האחת, הקלה חד-צדדית (Unilateral Relief) - הקלה שאינה מותנית ביחס גומלין מצד המדינה האחרת. השניה, לפי אמנה (Treaty Relief) - ניתנת בהתאם לתנאי ההסכם שנכרת בין שתי מדינות. כאשר תושב ישראלי מתגורר במדינת אמנה (מדינה עימה יש לישראל אמנה למניעת כפל מס), או אז במצב בו יחיד נחשב כתושב של שתי מדינות לעניין החיוב במס, תקבע חבותו במס על פי מבחנים שנקבעו באמנה והוא יחוב במס בהתאם לקביעה זו בלבד.
הקביעה כי אדם תושב ישראל או תושב מדינה זרה בהתאם למבחני האמנה חלה לעניין החבות במס בלבד ואינה משליכה על הדין הפנימי ועל שאר זכויותיו או חובותיו של היחיד כלפי מדינתו בה הוא נחשב תושב. אחת מאמנות המס אליהן קשורה ישראל, הינה האמנה למניעת כפל מס בין ישראל לקנדה אשר נחתמה ביום 21.7.75 ואושררה על ידי ממשלת ישראל ביום 27.7.1976. סעיף 4 לאמנה עוסק בהגדרת המונח "תושב מדינה מתקשרת", הקובע את מקום מושבו של אדם, כאשר המונח "אדם" מוגדר בסעיף 3(1)(ג) לאמנה בהאי לישנא: "המונח "אדם" כולל יחיד, חברה וכל חבר ני אדם אחר"; סעיף 4 (1) לאמנה קובע, כי המונח "תושב מדינה מתקשרת" פירושו, לצורך האמנה, כל אדם אשר לפי דיני אותה מדינה נתון בה למס מכוח מושבו, מקום מגוריו, מקום ניהול עסקיו או כל מבחן אחר כיוצא באלה.
קביעת התושבות לפי קריטריונים
בהתאם לאמנה, התושבות של היחיד נקבעת בראש ובראשונה לפי הדין הפנימי בכל מדינה. משכך, אדם אשר נחשב כתושב על פי חקיקת המס הפנימית של אחת המדינות המתקשרות בלבד, אינו צריך להשתמש בכללי "שובר השוויון" של האמנה, כפי שיפורטו להלן, לצורך קביעת תושבותו; אולם, היה ואדם נחשב כתושב שתי המדינות המתקשרות על פי חקיקת המס של כל אחת מהן בנפרד, יש צורך להשתמש בסעיפי האמנה על מנת לקבוע את מקום מושבו. מנגנון שובר השוויון מורכב ממספר מבחנים נפרדים, אשר לפיהם ייקבע מקום המושב של היחיד. כאשר לא ניתן לקבוע את מקום המושב הייחודי על פי המבחן הראשון, עוברים למבחן הבא, וכך הלאה, עד שנעצרים במבחן המכריע. היה ולא נמצא פתרון, קיים מנגנון באמנה אשר קובע כי הרשויות המוסמכות של שתי המדינות יפתרו את שאלת התושבות תוך הסכמה הדדית. להלן המבחנים:
בית קבע: כאשר על פי האמנה רואים יחיד כתושב שתי המדינות, רואים אותו כתושב המדינה בה עומד לרשותו בית קבע ("A permanent home available to him"). בספרות המשפטית ובדברי ההסבר לאמנת המודל OECD, עליו מבוססת האמנה, נקבע כי המונח "בית" (home), בצמד המילים "בית קבע", הוא מונח בעל מאפיינים סובייקטיביים שכוונתו לאו דווקא למקום המגורים הפיסי אלא למקום אליו יש לאדם קשר אישי או זיקה נפשית. הקשר האישי האמור צריך להתבטא ביכולת, בנכונות או בכוונה וברצונו של האדם לגור במקום זה כפי שמתבטאת במגוריו בעבר, בתכניותיו לעתיד ובהתאמת הבית לצרכיו (בהתאם למשפחתו, רמת חייו, הרגליו וכיוצ"ב). כך למשל: דירה שנרכשה לצורך השקעה או לצורך שימוש עסקי כלשהו לא תקיים תנאי זה. במונח "קבע", מאידך, מכוונת האמנה למקום בו שוהה האדם תקופות ארוכות. בית קבע הוא מקום בו גר הנישום לאורך זמן, להבדיל משהות זמנית או מזדמנת כמו שהות בבתי מלון וכו'. כבית קבע ייחשב כל מקום מגורים שיש לאדם זכות להשתמש בו, בין אם הוא בבעלותו, שכור על ידו או שיש לו רשות להשתמש בו מבעליו (כגון: חדר בבית הוריו או מגורים בבית בן זוג), ובלבד שמקום זה עונה על המאפיינים שפורטו בראשית הדברים.
כאמור, שכירת בית יכולה לכונן לנישום בית קבע בנסיבות בהן מאפייני הקביעות עולים מתנאי חוזה השכירות. לעניין זה יש לבדוק, בין היתר, האם קיימת אפשרות של ביטול השכירות, האם בחוזה השכירות קיימת אופצייה להארכת השכירות וכיוצ"ב. במקרה של שכירות יש לבחון את תקופת השכירות. ככל שתקופת השכירות קצרה יותר, יכול הדבר להעיד על קיום בית קבע למשכיר, ואילו לגבי השוכר ייתכן שלא נוצר בית קבע. כמובן, שככל שהשכירות ארוכה יותר, ניטה לראות בבית השכור כבית קבע של השוכר. יש לציין כי כאשר קיימים שני בתים שכל אחד מהם יכול להיות "בית קבע" של הנישום אין לערוך השוואה ערכית ביניהם או להשוות את מידת הקביעות או הקשר לכל אחד מהבתים, אלא כל בית בכל אחת מן המדינות ייבחן לגופו ויוחלט האם הוא "בית קבע". בדברי ההסבר לאמנת המודל של ה-OECD מפורש תנאי נוסף לפיו נדרש "שהבית יהיה זמין בכל עת" כחלק ממבחן הקביעות, ככל שעולה מדברי אמנת המודל נראה כי הכוונה במונח "Available to him" היא ליכולת המשפטית והפיסית להיכנס ולגור בבית או להשתמש בו לצרכי הנישום, דהיינו היכולת לתפוס חזקה. הדגש הינו על האפשרות לתפוס חזקה בכל עת, להבדיל מזמינותו של הבית לצורך ביקורים קצרים בלבד. לפי חוזר מס הכנסה מס' 8/2002, הרי לצורך ההכרעה בעניין מבחן "בית קבע" יש לדרוש מהנישום, בין היתר, את הפרטים הבאים: מסמכים בדבר בעלות בבתים בארץ ובחו"ל (לרבות בבניה); הסכם שכירות לבית בארץ או בחו"ל ומשך תקופת השכירות; הסכם השכרה לבית בארץ או בחו"ל ומשך תקופת השכירות; האם קיימת אופציה ליציאה/ ביטול מוקדם בחוזי ההשכרה והשכירות; מקום הימצאותם של תכולת הבית/ הדירה של הנישום; חוזה העסקה בארץ ובחו"ל; מקום הימצאותם של בני המשפחה הקרובה; תאריך היציאה מהארץ של הנישום וכל אחד מבני משפחתו; ביקורים בארץ בתקופה הנידונה והיכן הוא מתגורר בביקורים כאמור.
מרכז האינטרסים החיוניים: במקרה ונקבע כי ליחיד קיים בית קבע בשתי המדינות, או שאין לרשותו בית קבע באף אחת מהמדינות, יש לעבור ולבחון את מקום תושבותו על פי "מבחן האינטרסים החיוניים של הנישום". בדברי ההסבר לסעיף 4(2) לאמנת ה-OECD נאמר שלצורך יישום מבחן זה יש לבחון כמכלול להתייחס למיקום משפחתו של הנישום, קשריו החברתיים, עיסוקיו, פעילויותיו הפוליטיות, התרבותיות ואחרות, המקום שממנו הוא מנהל את רכושו וכיוצ"ב. מבחן זה, במסגרתו נבחן עם איזו מהמדינות שהנן צד לאמנה יחסיו האישיים והכלכליים של יחיד הדוקים יותר, דומה למבחן "מרכז החיים" המופיע בפקודת מס הכנסה.
המקום בו היחיד נוהג לגור: על פי האמנה, אם לא ניתן לקבוע מהי המדינה שבה נמצא מרכז אינטרסים החיוניים של היחיד, יש לבחון בשלב הבא, באיזו מדינה הוא נוהג לגור )"habitual abode"). בדברי ההסבר לאמנת ה-OECD נקבע שהכוונה במבחן זה היא למשך הנוכחות/השהות הארוכה יותר במקום מסוים. עוד נקבע בדברי ההסבר כי יש חשיבות לשאלה כמה זמן נעדר הנישום בין שהות לשהות. אם אין לנישום מקום אחר שבו הוא נוהג לגור, או לחילופין ישנם שני מקומות שבהם הוא נוהג לגור, יש לעבור למבחן הבא. יצוין, כי האמנה אינה נוקטת במספר ימים מינימאלי לשם הקביעה כי השהות באותה מדינה מסוימת תגרור את היות אותה מדינה מקום מגוריו של היחיד. לכן קיימת אפשרות תיאורטית כי אדם שמשך שהותו בכל מדינה קצר יחשב כמי שאינו נוהג לגור באף לא אחת מהמדינות המתקשרות, ומנגד אם ההפרש בין משך השהות בכל מדינה קטן, יחשב היחיד כמי שנוהג לגור בשתי המדינות.
מבחן האזרחות: היה וגם מבחן המקום בו נוהג היחיד לגור אינו מעניק תשובה, אם בגלל שהיחיד נוהג לגור בשתי המדינות או אם עקב כך שאינו נוהג לגור באף אחת מהן, יש לעבור למבחן הבא – אזרחותו של היחיד. זהו מבחן טכני גרידא הבודק באיזו מדינה מתקשרת היחיד הינו אזרח.
הסכמה הדדית: במקרה ונמצא כי אותו יחיד הינו אזרח של שתי המדינות או אינו אזרח של אף לא אחת מהמדינות מתקשרות, תיקבע תושבותו של היחיד בהסכמה הדדית של שתי רשויות המס.
מכל מקום, מאמר זה אינו ממצה את הסוגיה שבנדון עד תום ומאמר זה אינו נועד לשמש תחליף לייעוץ משפטי ו/או חוות דעת משפטית.
חיפוש 
סגור 
