15/5/2014
בפסק הדין שניתן ביום 27 באפריל, 2014, בעניין 4060/12 יהודה שנהב נ' פקיד שומה תל אביב נדרש בית המשפט העליון לסוגיה של הכרה במחילת חוב של בעל מניות יחיד בחברה כעסקה מלאכותית.
כידוע, עסקה מלאכותית הינה עסקה שאחת ממטרותיה העיקריות הנה הפחתת מס בלתי ניאותה, והיא מתאפיינת בכך שהיא נעדרת טעם מסחרי לגיטימי. לאורך השנים קבעו בתי המשפט כי לנישומים זכות קנויה לתכנן את עסקאותיהם באופן שיפחית את חבות המס החלה עליהם, אלא שיש לשים קו ברור המפריד בין
תכנון מס לגיטימי המתבסס על טעמים מסחריים לבין עסקאות מלאכותיות.
בעניין שנהב מדובר בנישום שהנו בעלים יחיד של חברה אשר לזכותה הועמדה על ידו הלוואת בעלים, וזאת כאשר מצבה הפיננסי של החברה היה רעוע לאורך כל השנים. בחלוף ארבע שנים מהעמדת הלוואת הבעלים החליט שנהב למחול לחברה באופן רשמי על החוב כלפיו, זאת במקביל לרווח שנוצר לו מעסקה אחרת הקשורה לחברה אחרת שבבעלותו.
הנישום ביקש לקזז את הפסד ההון שנוצר לו כתוצאה ממחילת החוב כנגד רווח ההון שנוצר לו מהעסקה האחרת.
פקיד השומה טען כי מחילת החוב הינה עסקה מלאכותית אשר נועדה אך ורק לצורך קיזוז הרווח שנוצר מהעסקה האחרת, ולכן לא קיבל את דיווחו של הנישום ועשה שימוש בסמכות המוקנית לו על פי סע' 86 לפקודת מס הכנסה המאפשר לו להתעלם מעסקאות שאחת ממטרותיהן העיקריות הנה הפחתת מס בלתי ניאותה.
שנהב טען תחילה כי מחילת חוב הוא אקט חד צדדי ולא עסקה בין שני צדדים ולכן כלל לא ניתן להחיל עליו את סע' 86 לפקודה, אלא שבית המשפט דחה טענה זו הן מאחר והסעיף מגדיר "עסקה- לרבות פעולה" וכן מאחר ויש לראות את מחילת החוב כחוזה מתנה (בהתאם לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968) שבו מוותר צד אחד כלפי הצד השני על זכותו בנכס, ולכן המחילה נעשתה בהסכם ולא כאקט חד צדדי.
לגופו של ענין, לאחר שבית המשפט בחן את הנסיבות והטעמים שהובילו למחילת החוב, לרבות אופן מחילת החוב, עיתויו והשפעותיו הכלכליות, קיבל בית המשפט את עמדתו של פקיד השומה לכך שיש לסווג את העסקה כמלאכותית אשר נועדה רק כדי להימנע מתשלום מס:
ראשית, הביע בית המשפט את עמדתו לפיה מחילת חוב ללא תמורה בין צדדים שמתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים היא כשלעצמה חשודה.
שנית, התייחס בית המשפט לעיתוי מחיקת החוב – מחיקת החוב של כ- 3.4 מיליון ₪ נעשתה במקביל לתקופה בה נוצר רווח ההון מאחזקת מניות של חברה אחרת ולאחר שנה אף הוגדלה המחיקה לארבעה מיליון ₪. זאת, כאשר לחברה הייתה הערת עסק חי בדוחותיה ארבע שנים לפני מחילת החוב. בית המשפט רואה עיתוי זה כבעייתי.
שלישית, בית המשפט מזהה התאמה של גובה החוב הנמחל והגדלה רטרואקטיבית של הסכום הנמחל מסך של כ- 3.4 מיליון ש"ח על פי הסכם המחילה, לסכום של 4 מליון ש"ח, באופן התואם את רווח ההון שנצמח למערער בסופו של יום בעסקת החלפת המניות.
למעלה מן הצורך, מוסיף בית המשפט ואומר כי מבלי לקבוע מסמרות, יש היגיון גם בעמדת פקיד השומה לפיה מחילה של בעל מניות על הלוואת בעלים אינה יוצרת הפסד כלכלי אמיתי אלא למעשה מביאה להעלאת ערך המניות של החברה שבבעלותו, וזאת מאחר ויש לראות במחילה כתוספת להשקעת בעל המניות בהון החברה. לפיכך, הפסד הון מעין זה ניתן לקיזוז בעת מכירת מניות החברה.
חיפוש 
סגור 
