שיעור יקר

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון) – יואב הריס, עורך דין

18/1/2011

אחת לכמה שנים רועש וגועש עולם המשפט הימי בגין אירוע של מסירת מטען ללא שטר המטען. פעולה שכזו, היא אולי חריג משפטי, אולם בפועל היא מתרחשת לעתים תכופות תוך שימוש בפרקטיקה המקובלת של כתב שיפוי "LOI” (letter of indemnity). כפי שלמד הבעלים של האונייה "BREMEN WAX” על בשרו (וכיסו), גם פעולה זו אינה נטולת סיכונים,

האונייה BREMEN WAX הוחכרה בסדרה של חוזי חכירה זהים, ב "שרשרת חכירה" הכוללת חמישה חוכרים. בחודש מרץ 2008, שימשה האונייה להובלת מטען ברזל (70,888 מ/ט) מנמל TUBARAO שבברזיל לנמל BOURGAS בבולגריה. בגין ההובלה הכין הבעלים עשרה שטרי מטען לפיהם הנשגר הוא בנק אנגלי בשם NORDBANK, או לפקודתו, ואילו "הצד ליידוע" היה סוכן בולגרי מקומי שפעל כסוכן של יצרנית מתכת גדולה בשם KREMIKOVTZI.

כאשר הגיע האונייה לנמל BOURGAS התברר כי שטרי המטען טרם הגיעו לנמל הפריקה. סעיף מיוחד בחוזה החכירה קבע כי במקרה בו שטרי המטען המקוריים אינם זמינים בנמל הפריקה, הבעלים/ רב החובל יאפשר פריקה של המטען ושחרורו אל מול כתב שיפוי מטעם החוכר החתום בידי החוכר וכולל מלים מפורשות בדבר הגנת הבעלים ושיפוי מטעם "קלאב".

שלושה סעיפי שיפוי

ואכן, הבעלים התבקשו למסור את המטען ללא הצגה של שטרי המטען. לפיכך נערכו כתבי שיפוי על ידי כל אחד מהחוכרים לטובת החוכר שהחכיר לו את האונייה בחכירת המשנה – כך במעלה השרשרת, עד לשיפוי הבעלים. כתבי השיפוי היו זהים בתוכנם ובצורתם. כתב השיפוי פתח בהצהרה כללית ולפיה: "המטען נשלח באמצעות האונייה לטובת הנשגר NORDBANK או לפקודתו, למסירה בנמל BOURGAS בולגריה אולם שטרי המטען לא הגיעו, לכן אני (שם החוכר) מבקש ממך בזה למסור את המטען לידי חברת KREMIKOVTZI ללא הצגה של שטרי המטען".

לאחר הצהרה זו, הופיעו סעיפי השיפוי למיניהם ולפיהם, התחייב כל אחד מעורכי כתב השיפוי כלפי הקודם לו "בשרשרת", כדלקמן: 1- "לשפות אותך ואת נציגך ולהחזיק אותך נטול נזק בהקשר של כל חבות, הפסד, נזק או הוצאה כלשהי אשר הנך צפוי לסבול בגין מסירת המטען לבקשתנו" ; 2 - "במקרה של הליכים משפטיים שיינקטו כנגדך בקשר עם מסירת המטען, לספק אמצעים כספיים מספיקים להגנה מפני ההליכים"; 3 – "אם בגין המסירה, האונייה תיעצר או תהא מעוכבת, לספק על פי דרישה ערבות או כל בטוחה אחרת נדרשת כדי למנוע מעצר או עיכוב ולהביא לשחרור האונייה וליתן שיפוי בגין כל נזק שייגרם כתוצאה מהמעצר, בין אם המעצר מוצדק ובין אם לאו".

ערובה בשווי המטען

המטען נפרק בבולגריה בסוף חודש מרץ 2008, אולם לא הייתה כל הוכחה חותכת לידי מי הוא נמסר בפועל. הסיטואציה הבאה בהחלט מתקבלת על הדעת: במהלך המסע הימי, האונייה "תקועה" בבולגריה עם מטען ברזל, איש מהמעורבים אינו מעוניין לעכב אותה, להחזיר את המטען, או לשלם דמי אחסנה. הדחף הוא למסור את המטען כמה שיותר מהר ולסיים את העניין, אלא שאיש לא טרח לוודא, לתעד, ולהוכיח "פרט שולי" – לידי מי בכלל נמסר המטען, שוויו לא פחות מ - 11 מיליון דולר!

כעבור מספר חודשים, בחודש יולי 2008, פנתה אל הבעלים חברה בריטית בשם STEMCOR ,הודיעה לו כי היא המחזיקה בשטרי המטען המקוריים ודרשה את הבעלות על המטען. הבעלים עדכנו את החוכר הראשי בדבר פנייה זו ודרש ממנו לכבד את התחייבותו על פי כתבי השיפוי, ודרישות נוספות זהות הופנו במורד שרשרת החכירה. STEMCOR איימה על הבעלים במעצר האונייה וזה מצדו, בלית ברירה, סיפק ממקורותיו שלו ערובה בסך 11 מיליון דולר (שווי המטען). הבעלים נקט בהליכים כנגד החוכר הראשי והליכים אלה הופנו במורד שרשרת החכירה; חוכר המשנה הראשון העמיד את הערבות הנדרשת ישירות לידי STEMCOR ופנה בתביעה אל חוכר המשנה השני וכך הלאה. מכוח שרשרת תביעות מצד החוכרים למיניהם, נידונה השאלה המשותפת לכולם – האם מוטלת על עורך כתב השיפוי החובה להעמיד את הערבות הנדרשת שבסך 11 מיליון דולר למניעת מעצר האונייה.

טענות החוכרים

שאלה זו התבררה בפני בית המשפט הגבוה של אנגליה וווילס (בית משפט מסחרי) והוכרעה באופן הבא: כטענה מקדמית, טענו החוכרים כי מכיוון שהבעלים העמיד ערבות מטעמו והביא לשחרור האונייה, אין כל צורך בערבות נוספת, שכן אין סכנת מעצר לאונייה. הטענה נדחתה על הסף, שכן התכלית המסחרית של כתבי השיפוי היא שהחוכרים יעמידו כל ערבות נדרשת למניעת המעצר; וכל עוד הם לא עשו כן, הם מצויים בהפרה, ואין הם יכולים להסתמך על פעולה מטעם הבעלים שנועדה להקטנת הנזק, כעל פעולה המשחררת אותם מחבותם.

לגופו של עניין, החוכרים טענו, כי כתבי השיפוי הנחו את הבעלים למסור את המטען לידי חברת KREMIKOVTZI, וסעיפי השיפוי שבכתב השיפוי תקפים בתנאי שהבעלים מצדו יפעל על-פי ההנחיה. משלא עמד הבעלים בתנאי זה, ומאחר שהמטען לא שוחרר בהתאם להנחייתם של החוכרים, הרי שלא מוטלת עליהם חובה לפיצוי ושיפוי הבעלים ולמניעת מעצר האונייה.

טענות הבעלים

במענה לכך טען נציג הבעלים, כי רישום שמה של חברת KREMIKOVTZI, בפתח כתב השיפוי לא נועד על מנת להעמיד תנאים למיניהם, אלא רק להשלים את התמונה. שכן, לאמיתו של דבר, חובת הבעלים היא למסור את המטען אל מול שטר המטען, וכאשר הוא עושה כן, הוא לא נדרש לבצע חקירות ודרישות אודות זהותו של מחזיק שטר המטען המקורי הניצב בפניו. הבעלים כלל אינו יכול לדעת בוודאות לידי מי נמסר המטען. כיצד בכלל יכול הבעלים לדעת זאת? על- פי אלו מסמכים? אלו בדיקות עליו לבצע? הבעלים נענה אומנם לבקשת החוכר לשחרור המטען ללא הצגה של שטר המטען אולם אין בכך להקים עליו חבות שלא הייתה מוטלת עליו אילו שטר המטען היה מוצג בפניו.

הכרעת בית המשפט

טיעון זה מטעם הבעלים, אם כי מצא אוזן קשבת בבית המשפט, נדחה בסופו של דבר. בית המשפט מבחין בהכרעתו בין "פריקת המטען" ("DISCHARGE”) לבין "מסירת המטען" (DELIVERY”). הפריקה, הנה פעולה טכנית של תנועת המטען, שלאמיתו של דבר על החוכר לבצע אותה, ואילו במקרה של העדר שטר מטען מוטל על הבעלים -אל מול כתב שיפוי - לאפשר לחוכר את ביצועה. אולם מסירת המטען היא פעולה קניינית, המבוצעת תמיד על ידי הבעלים שהוא עורך שטר המטען. לפיכך בהעדר שטר מטען, מבצע הבעלים מסירה של המטען בהתאם להוראות כתב השיפוי, אשר במקרה זה הנחו את הבעלים למסור את המטען לידי חברת KREMIKOVTZI.

מלים מפורשות אלה שהופנו לבעלים, מקימות התחייבות מטעמו להיענות לבקשת החוכר ומקנות לו בתמורה את החסינויות וההגנות שבהמשך כתב השיפוי. באשר לטענה כי הבעלים אינו יכול לזהות את הגורם שלידיו נמסר המטען ללא שטר המטען, קבע בית המשפט כי לאמיתו של דבר הבעלים אינו נדרש לבצע חקירה שכזו: הבעלים רק צריך לוודא כי האדם שלידיו נמסר המטען, הוא האדם שהחוכר התכוון אליו. אם לבעלים יש ספק בעניין, הוא יכול לבקש מהחוכר לזהות את מקבל המטען. כל עוד יעשה כך הבעלים, הרי שהחוכר יהיה מנוע מלטעון כי הבעלים כביכול לא מסר את המטען לגורם הנכון. לכן, כך לפי הכרעת בית המשפט, "קשיי הזיהוי" עליהם מצביע הבעלים, אינם מתקיימים בפועל ברמה המסחרית.

בית המשפט קבע אפוא, כי תנאי למתן ההגנות על פי כתב השיפוי הוא מסירת המטען לנשגר הנקוב בפתח כתב השיפוי – חברת KREMIKOVTZI. משלא עשה כך הבעלים, אין הוא זכאי לכל אותן חסינויות, פיצוי ושיפוי מידי מי מהחוכרים.

מקרה זה ממחיש אפוא, כי גם פעולה שגרתית, המבוצעת מכוח חוזי חכירה מקובלים ועל פי כתבי שיפוי ידועים, נושאת בחובה סכנות וסיכונים – אשר מקורם במקרה זה באבחנה המשפטית-קניינית, שבין "פריקה" ו- "מסירה".

השיעור היקר (11 מיליון דולר!) שלמד הבעלים מידי בית המשפט האנגלי הוא כי לבעל אונייה או לסוכנו או לנציגו, המאפשר מסירת מטען ללא שטר מטען, עדיף שלא ייטול על עצמו התחייבות הקשורה במסירת מטען לצד שלישי שאינו עורך כתב השיפוי. מבחינת הבעלים, עדיף לקבל לידיו כתב שיפוי ולפיו המטען נמסר (גם ברמה הקניינית) לידי עורך כתב השיפוי אשר הוא זה שיחליט, לאחר שיקבל את המטען לידיו, לידי מי למסור אותו וכיצד, ומבלי שיהא בכך לערב את הבעלים או להשפיע על תוקף ההתחייבות כלפיו. ואם בכל זאת, כתב השיפוי מחייב מסירה לצד שלישי כלשהו, יש לוודא היטב את זהות הגורם המקבל את המטען ולקבל על כך אישור בכתב.

Frenco Shipping Co. Ltd V Daebo Shipping Co. Ltd, [2008] EWHC 2755 (Comm)

("המטען" גליון 91, מאי 2009).