טור דעה בעקבות פסק הדין בנושא שווי שימוש ברכב (ע"מ 34518-01-15 ב.ד. מיקוד תקשורת ובטחון בע"מ נ' פקיד שומה חיפה)

מאת: ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); אלי דורון, עו"ד; חגי אפלקר, משפטן (רו"ח)

20/4/2017

ביום 15.3.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון סוקול) בעניין חברת ב.ד. מיקוד תקשורת ובטחון נ' פקיד שומה חיפה (להלן: "עניין ב.ד. מיקוד").

השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט היא האם תקנות שווי השימוש ברכב שהתקין שר האוצר יוצרות חזקה בדבר שווי השימוש הניתנת לסתירה כעמדת המערערת או שמא מדובר בהוראת דין כופה שאין לסטות ממנה, כעמדת פקיד השומה - ובאופן מעשי, האם ניתן לחשב את שווי השימוש ברכב באופן ספציפי, תוך שימוש ביומן רכב ממוחשב המבחין בין נסיעה עסקית לבין נסיעה פרטית? או שמא יש לדבוק בתקנות שווי השימוש ברכב?

ככלל, זקיפת שווי השימוש ברכב מוטלת מכוח סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה והתקנות שתוקנו מכוחו, והיא אמורה להתייחס אך ורק להטבה שקיבל העובד ממעבידו בגינה יש לזקוף לעובד הכנסה ולשלם עליה מס כהכנסת עבודה בידיו. בתקנות שווי השימוש ברכב נקבע אופן חישוב שווי הרכב והוא עומד כיום על שיעור של כ-2.5% ממחיר המחירון של הרכב כחדש.

טיעוני הצדדים

בעניין ב.ד. מיקוד מדובר היה בחברה פרטית העוסקת בהתקנה ובתחזוקה של מערכות אלקטרוניות ומערכות גילוי אש, מעסיקה טכנאים מיומנים אשר נעזרים לצרכי עבודתם בכלי רכב שמעמידה לרשותם המערערת. המערערת התקינה בכלי הרכב המשמשים את עובדיה "מערכת" יומן רכב ממוחשב של חברת הוצאה מוכרת בע"מ המכונה מערכת Save Tax. המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות בכל רכב, תוך מתן אפשרות להבחין בין נסיעות עסקיות ופרטיות באמצעות מערכת מעקבGPS  העוקבת אחר מסלול הנסיעה.

המערערת טענה כי תקנות שווי השימוש ברכב שהתקין שר האוצר יוצרות חזקה בדבר שווי השימוש הניתנת לסתירה וכי חישוב שווי השימוש צריך לבטא את עקרון "מס האמת". לפיכך טענה המערערת כי השימוש במערכת Save Tax מאפשר לה לבצע מדידה מדויקת ולהבחין בין שימוש עסקי ברכב לבין שימוש פרטי בו, ובכך, בהתייחס לכלל ההוצאות שהוציאה המערערת על הרכב, לחשב את שווי השימוש שיש לזקוף לעובד בגין מרכיב השימוש הפרטי ברכב.

המשיב, פקיד שומה חיפה, טען כי תקנות שווי השימוש אינן בבחינת חזקה הניתנת לסתירה, אלא הן הוראה כופה שאין לסטות ממנה.

ההיסטוריה החקיקתית בעניין

בית המשפט סקר את ההיסטוריה החקיקתית בעניין שווי השימוש ברכב והגיע למסקנה לפיה הוראות סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ותקנות השווי קובעות חזקה שאינה ניתנת לסתירה. הפקודה קובעת כי השר יקבע את "שווי השימוש" ואילו התקנות קובעות הוראה הקובעת כלל נוקשה בדבר תוספת ההכנסה שתצורף להכנסתו של הנישום.

לשיטת בית המשפט, אמנם תכלית מרכזית לדיני המס היא השאיפה לגביית מס אמת המבוססת על נתוני אמת מדויקים ככל האפשר, אולם, לצידה דיני המס שואפים לקביעת נורמות שיחזקו את הוודאות בחיובי המס, יהיו יעילים ויאפשרו הליכי גבייה נוחים. בית המשפט התייחס לטענה כי הקביעה בתקנות לפיה שווי השימוש יחושב על פי שיעור קבוע ממחירו של רכב חדש אינה סבירה וקבע כי ההתמקדות בעלות רכישת רכב פרטי היא חלופה סבירה וכי שימוש בנוסחאות אינו פסול ואינו חורג ממתחם הסבירות, וכי גם אם ניתן היה לקבוע נוסחאות חישוב אחרות, אין בכך כדי להצביע על חוסר סבירות המצדיק את ביטל התקנות.

קביעת בית המשפט

למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט למערכתSave Tax  והדגיש את העובדה שסיווג הנסיעות במערכת מבוסס על דיווחים עצמיים של העובדים ובקרה פנימית ארגונית, ללא יכולת פיקוח ובקרה ממשיים של רשויות המס. לכן קבע בית המשפט כי ממילא לא ניתן לסמוך על הנתונים בכל הנוגע לסיווג הנסיעות - לאור כל זאת דחה בית המשפט את הערעור.

נראה כי תקוותם של ציבור הנישומים, אשר קיוו כי בית המשפט יאבחן בין נישומים בעלי מאפיינים שונים, נכזבה. תקנות השווי גוזרות גזירה אחת על כלל המשתמשים ברכבי המעסיקים ומחשבות את שווי הרכב בשיעור קבוע ממחירו של הרכב כרכב חדש תוך שהן מתעלמות ממאפיינים שונים ורלוונטיים של ציבור העובדים. כך, תקנות השווי אינן מבחינות בין עובד שהרכב עבורו הוא כלי עבודה כדוגמת סוכני מכירות או מנהלי פרויקטים המתניידים בין פרויקטים שונים, לבין עובד בתעשיית ההיי-טק אשר כחלק מתנאי העסקתו מקבל רכב צמוד שעיקר השימוש בו הוא נסיעה מהבית לעבודה וחזרה ונסיעות פרטיות.

כמו כן, השווי המחושב אינו מבחין בין רכב חדש לבין רכב משומש - לעובד אשר נוסע ברכב חדש בעלות של 100,000 ₪ תיזקף הכנסה בשווי זהה לזו שתיזקף לעובד אשר נוסע ברכב משנת ייצור 2010 ושעלותו, בשעה שעלה על הכביש, היתה 100,000 ₪. זאת ועוד, במקרים רבים שווי השימוש הנזקף לעובד עולה לכדי כל סכום ההוצאה שהוציא מעביד על הרכב, לרבות הפחת בגין עלות רכישתו. במקרה זה ישאל השואל האם אין ולו שקל אחד של שימוש עסקי ברכב? התשובה לכך ברורה.

דעתנו המקצועית בנושא

עובדה ידועה היא שהכנסות המדינה ממסים בשל זקיפת שווי השימוש ברכב הן הכנסות גבוהות מאוד והמדינה אינה מעוניינת להקטין אותן. אולם, מדובר לדעתנו בעיוות קשה אשר גורם עוול לציבור גדול של עובדים בעלי רכב צמוד.

נכון הדבר, שלצד עובדים רבים הנפגעים מתקנות השווי, ישנם עובדים אשר נהנים מתקנות אלו כגון אלו שהרכב הצמוד משרת אותם אך ורק לשם נסיעה מהבית לעבודה וחזרה ובעיקר לצורך נסיעות פרטיות. ברם, האם הסבסוד של עובדים אלו על ידי העובדים שהרכב משמש עבורם ככלי עבודה הוא נכון? האם הוא צודק? נראה שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית.

לאור עמדת בית המשפט, נראה כי אין מנוס מקריאה למחוקק לומר את דברו. דרך חישוב שווי הרכב על פי הנוסחה הקבועה בתקנות מחייבת שינוי חקיקה - יש למסות אך ורק את ההטבה שקיבל העובד ולא למעבר כך. יש לאפשר גמישות בכל הקשור להכרה בהוצאות ולבחון את המהות הכלכלית האמיתית. ברור לכל שדי לה למדינה במיסוי ההטבה האמיתית שקיבל העובד ואל לה לפגועה בקניינו של העובד, אם כי לחתור לגביית מס אמת בלבד בגין ההטבה שצמחה לעובד.