תיקון 113 לחוק העונשין

 

בעניין הענישה, קיימים מספר עקרונות עיקריים: גמול, הרתעה אישית או כללית, הגנת שלום הציבור ושיקום.

טרם תיקון 113, ההכרעה בדבר סדר העדיפויות בין העקרונות השונים אינה הוסדרה בחקיקה והייתה מסורה לשיקול דעתו הכמעט בלעדי של השופט. תיקון 113 בא לעגן בחוק העונשין את עקרונות הענישה שעל השופט להתחשב בהם ולקבוע את האיזונים ביניהם. ע"פ התיקון, נקבע כי עקרון העל החל בדיני העונשין יהיה עקרון ההלימות, לפיו, נדרש יחס הולם בין חומרת המעשה, העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיוטל עליו. יחס זה מבטא את עיקרון הגמול.

עיקרון זה מעוגן בסעיף 40 והוא מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת תחום ומודרך בדבר סוג העונש ומידתו. בבואו של בית המשפט לדון בעונשו של נאשם שביצע עבירה, עליו לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעקרון המנחה ולשם כך יתחשב בערך החברי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ולאחר מכן יעבור לקבוע את עונשו של הנאשם במסגרת מתחם העונש אותו קבע. עם זאת, קובע התיקון שני חריגים לעקרון ההלימות בהם ניתן להתחשב במטרות ענישה נוספות ולחרוג כתוצאה מכך ממתחם העונש. האחד, חריג לקולה – לצורך שיקום והשני, חריג לחומרה – לצורך שמירה על שלום הציבור מפני הנאשם. במקרים כאלה, רשאי בית המשפט לחרוג מעקרון ההלימות, אך לא להתעלם ממנו ועל כן, במקרה בו בחר בית המשפט לחרוג ממתחם העונש אותו קבע, עליו לנמק זאת בפירוש בגזר הדין.

במקרה של ריבוי עבירות, גם כן, יקבע בית המשפט את מתחם העונש לכלל העבירות שבוצעו יחד תוך התחשבות בשיקולים לעיל ולאחר מכן, יעבור לבחון את המקרה מבחינה סובייקטיבית, מבחינת הנאשם ובהתאם, יקבע את עונשו. אם כן, אנו רואים כי תיקון 113 לחוק העונשין נועד לערוך מעט סדר בעניין הענישה, דרך מתן הנחיות ברורות לשם קביעת העונש ובכך, יוותר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב אלא שכעת, יהיה הוא כפוף לעקרונות המנחים אותם קבע המחוקק.