בשנת 1958, חוקק חוק אכיפת פסקי חוץ שהסדיר את סוגיית ההכרה והאכיפה של פסקי דין זרים במשפט הישראלי. כלל הוא כי פסק דין זר אינו בעל מעמד עצמאי ואין לו תוקף אוטומטי, על מנת שניתן יהיה להשתמש בו בארץ, יש לקלוט אותו בישראל. לעניין זה, יפים הם דבריו של כבוד השופט חשין בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם (להלן: "הלכת אגם") : "פסק דין שניתן במדינה חוצה ישראל, אינו פועל בתוככי ישראל, משל היה פסק דין שנתן בית משפט בישראל, שומה על המעוניין להריק אותו פסק דין מכלי אל כלי, משיטת המשפט הזרה אל המשפט ישראל, ועל דרך זו לעשותו אבר במשפט ישראל, ההרקה מכלי אל כלי עושים אותה בתי המשפט, ולעניין זה משמש אותנו חוק אכיפת פסקי חוץ...". דברים אלו (מילים כדורבנות) עולים בקנה אחד עם סעיף 2 לחוק אכיפת פסקי חוץ שכותרתו : "אי אכיפה אלה לפי חוק זה", לשון אחר, לא ייאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה.
על פי החוק ישנם שני מסלולים לקליטת פסק חוץ בארץ:
-
אכיפה- לגבי פסקי דין שתכליתם חובה המוטלת על הנתבע לעשות דבר, או להימנע מעשיית דבר. האכיפה פירושה ביצוע או הוצאה לפועל של פסק זר ע"י משרדי הוצל"פ. סעיף 10 לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע, כי פס"ד שהוכרז אכיף, דינו לעניין הוצל"פ כדין פסק דין שניתן בישראל.
-
הכרה- גושפנקא רשמית הניתנת לפס"ד זר, מבלי שתגרור אחריה הוצל"פ. לעניין זה, נבחין בין הכרה ישירה- פסק דין הצהרתי המאשר את הפסק ומהווה מעשה בית דין, לבין הכרה אגבית/אינצידנטלית- אגב דיון בעניין אחר, אד הוק, המהווה מעשה בית דין רק לאותו עניין.
לעניין הכרה בפסק חוץ, אין רבותא לעניינינו שכן בסכסוכים עסקיים, היעדר יכולת להפנות להוצל"פ, מאיינת את רצון התובע לפנות לבית המשפט הישראלי. במצב דברים זה, נבקש להתמקד במסלול האכיפה גרידא. סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ מונה 4 תנאים מצטברים, בהתקיימם (כולם) יאכוף בית המשפט פסק חוץ, כדלקמן:
-
פסק הדין יינתן במדינה שלפי דיניה, בית המשפט שלה היה מוסמך לתת. לשון אחר, מבקש האכיפה, צריך להוכיח כי מערכת השיפוט של המדינה הזרה מוסמכת, מן הדין הפנימי שלה, לתת פסק דין בנסיבות העניין. הוכחה שכזו תהא ע"י הצגת הוראה חקיקתית תקפה המקנה לבית המשפט סמכות מסוג זה.
-
פסק הדין הנו חלוט, קרי פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור (במובן הישראלי של ערעור).
-
החיוב בפסק החוץ, ניתן להוצאה לפועל ע"פ הדינים של אכיפת פסקי חוץ בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור.
-
פסק הדין הוא בר ביצוע במדינה שבה ניתן, קרי ניתן יהא להוציא אל הפועל את פסק הדין במדינה בה ניתן. דוגמה לפסק דין שלא ניתן להוציאו אל הפועל, הינו פסק דין שהתיישן בארצו.
כמו כן, ובנוסף לתנאים המנויים לעיל, מכוח סעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל (תנאי ההדדיות).
מהעולה מכל האמור לעיל, ברי כי כדי לצייר את התמונה במלואה בכל הקשור לאכיפה של פסק דין רומני בבית משפט ישראלי, יהא להיכנס לעובי הקורה של הדין הרומני . בין היתר יהא לוודא כי מתקיים תנאי ההדדיות, קרי כי בתי המשפט הרומניים אוכפים פסקי דין ישראלים, כי לא חלה התיישנות על הפסק הספציפי הרומני וכיוצא באלה התניות מהותיות.