9/2/2012
על פי החוק על הנאשם להתחיל בריצוי עונש מאסר שהוטל עליו במסגרת גזר הדין, מיד עם הקראת גזר הדין, אלא אם בית המשפט הורה אחרת.
הוראות החוק הרלוונטיות המתייחסות לעיכוב ביצוע עונש מאסר מצויות בפרק ו' לחוק העונשין התשל"ז-1977בסעיפים 43, 44 ו-87 לחוק. מסעיפים אלה עולה שככלל, ובהעדר קביעה אחרת על ידי בית המשפט, מתחיל ריצוי המאסר עם מתן גזר הדין.
לצד הכלל האמור, קבע המחוקק כי בית המשפט רשאי לדחות את מועד תחילת ביצוע עונש המאסר למועד אחר מיום גזר הדין. כן יש להוסיף הוראת חוק נוספת הרלוונטית לסוגיה של עיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, והיא ההוראה הקבועה בסעיף 44 לחסד"פ (סמכויות אכיפה- מעצרים), העוסקת בשחרור בערובה של נידון שערעורו תלוי ועומד.
יוצא אפוא, כי הסמכות לעיכוב ביצוע גזר הדין מסורה הן לערכאה הראשונה והן לערכאה הדנה בערעור. עם זאת, אי מתן עיכוב ביצוע על ידי הערכאה הראשונה, ולו גם לפרק זמן קצוב של מס' ימים, גורם לתוצאה קשה לפיה הנאשם שזה עתה נגזר דינו נלקח לאלתר לבית האסורים.
מבחינה פרקטית, במידה ואין מדובר באחד מאותם מקרים בהם על אף היותו של הנאשם משוחרר ראוי להורות על מאסרו המיידי, כי אז נהוג כי הערכאה הראשונה תורה על עיכוב ביצוע לזמן קצוב במסגרתו יוכל הנאשם, להגיש ערעור לבית המשפט הדן בערעור בצירוף בקשה העיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו.
כתוצאה מריבוי הוראות החוק הנוגעות לעניין, הפרשנות שניתנה בפסיקות בית המשפט להוראות המסמיכות את בית המשפט, לפי שיקול דעתו, לעכב ביצועו של עונש מאסר או לשחרר נידון בערובה במהלך תקופת ערעורו, הייתה מצמצמת למדי.
הכלל שנקבע היה כי אדם שהורשע בעבירה פלילית, ונגזר עונשו למאסר, יחל בריצוי עונשו מיד לאחר גזר הדין, והמקרים בהם יעוכב ביצוע המאסר עקב הגשת ערעור על פסק הדין, יהיו מקרים "יוצאים מגדר הרגיל" ובהתקיים "נסיבות מיוחדות" המצדיקות זאת.
הנימוקים המרכזיים לאי דחיית ביצוע המאסר עד לבירור הערעור העולים מפסיקת בתי המשפט הם כי עם הרשעת הנידון בעבירה בה הואשם, פוקעת חזקת החפות ממנה נהנה הוא עד אותה עת, החשש לפגיעה בביטחון הציבור אם ישוחרר הנדון במהלך תקופת הערעור, וכן הכרה באינטרס הציבורי הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים.
בצד הכלל, קרי ביצוע מיידי של עונש המאסר, הכירה הפסיקה ביוצא מהכלל המתקיים באותן "נסיבות מיוחדות" בהן מוצדק יהיה לעכב את ביצוע עונש המאסר במקרים הבאים: כאשר ההרשעה היא בעבירה שאינה חמורה או שנסיבות ביצועה אינן חמורות, כאשר תקופת המאסר אשר הושתה על הנידון היא קצרה ביחס לפרק הזמן בו צפוי הערעור להתברר וקיים חשש כי עד להכרעה בערעור ירצה הנידון את כל עונשו או חלק ניכר ממנו, וכאשר קיים סיכוי בולט כי המערער יזכה בערעורו בשל עיוות הניכר לעין על פני הפסק.
לצד הגישה המקובלת ביחס לעיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור כפי שפורט לעיל, התפתחה במשך השנים גישה שונה, שנטתה להגמיש את התנאים לעיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור שהגיש הנידון. הסיבה לכך הייתה השינויים המשמעותיים שחלו בתחומי הדין וההליך הפלילי, עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והתפתחות במעמדה של זכות הערעור, ובד בבד שינוי שחל בדיני המעצרים בחקיקתו של חוק המעצרים.
בנוסף, אל מול שיקולי האינטרס הציבורי בהרתעה אפקטיבית ושמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ניצב הצורך להימנע מפגיעה קשה ובלתי הפיכה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד, לאחר בירור ערעורו, כי מאסרו היה בלתי מוצדק.
ולפיכך, בע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, נדרשו שופטי העליון לדון בשאלה על פי אילו אמות מידה תידון בקשה לעכב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע, וערעורו תלוי ועומד.
בית המשפט העליון, באופן חריג ולאור חשיבות הסוגיה, התכנס בהרכב של תשעה שופטים, וקבע כי השיקולים והאינטרסים הבאים ייבחנו על ידי בית המשפט הדן בבקשת נידון לעכב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק הדין, ויודגש שאין מדובר ברשימה סגורה:
• חומרת העבירה ונסיבות ביצועה.
• אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון.
• טיב הערעור וסיכויי הצלחתו.
• עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט.
• נסיבותיו האישיות של הנידון.
• ערעור בדבר חומרת העונש.
כאמור, רשימת הנסיבות לעיל איננה ממצה, ועל בית המשפט להכריע בכל מקרה ומקרה על פי נתוניו, תוך איזון בין האינטרסים השונים המעורבים והמשפיעים זה על זה. ניתן לומר כי קיימים קשרי גומלין בין השיקולים. כמו כן, ככל שמדובר בהרשעה בעבירה פלילית חמורה יותר, שנסיבות ביצועה חמורות, יגבר הנטל על הנידון המבקש לעכב את ביצוע מאסרו להראות כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע המאסר על אף האינטרס הציבורי באכיפתו המיידית.
לסיכום הדברים, עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, שיתחשב במכלול השיקולים והאינטרסים המעורבים, תוך מתן משקל ראוי לחשש מפגיעה בזכויותיו של הנידון.
חיפוש 
סגור 
