לטענת התובעת החוזה בין הצדדים בוטל כחודש לאחר ההתקשרות לאחר שעדכנה את הנתבעת הן בעל-פה והן בכתב באשר לסיום ההתקשרות. לאחר הודעת הביטול סברה התובעת כי החוזה בין השתיים הסתיים ואף הסיקה זאת מאחר והנתבעת לא סיפקה לתובעת שירותים ולא העבירה לה חשבונית. על אף הודעת הביטול, המשיכה הנתבעת לחייב את התובעת ובחודש נובמבר 2013 גילתה התובעת כי הייתה מנויה במשך 40 חודשים, כאשר כל חודש חויבה בסך של 811 ₪ באמצעות כרטיס האשראי שמסרה בעת ההרשמה.
בגין החיובים הללו, תבעה התובעת השבה של 39 החיובים שבוצעו לאחר ביטול ההסכם בסך של 34,365 ₪ (משוערך ליום הגשת התביעה), פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪, ובנוסף דרשה התובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בהתאם לסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 לפיו במידה ונקשרה עסקה בין עוסק לצרכן והעוסק הפר בעסקה אחת מן ההוראות המפורטות בחוק, רשאי בית המשפט לפסוק, בשל אותה הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק.
סכום התביעה הכללי הועמד אפוא על סך של 44,365 ש"ח.
לטענת הנתבעת, התובעת המשיכה לקבל מידע בנוגע לעובדים פוטנציאלים שנשלחו לכתובת הדואר האלקטרוני שלה שסיפקה בעת ההרשמה. באשר להודעת הביטול, טענה הנתבעת כי אין ראיה לכך שביקשה התובעת לבטל את המנוי. ההודעה הראשונה שהתקבלה אצל הנתבעת בדבר הביטול, התקבלה רק ביום 24.12.13 וללא כל בקשה להחזר כספי רטרואקטיבי.
בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה כי באשר להודעת הנתבעת על ביטול ההתקשרות, התובעת הציגה כראיה את עדותה בלבד וללא הודעת הפקס הכתובה שלטענתה שלחה על מנת להודיע על הביטול. ביהמ"ש מציין כי מאחר ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, יש להתייחס אליה בזהירות - אי צירוף הראיה בכתב מחליש את אמינותה ואת משקלה הראייתי של הראייה.
בנוסף קבע ביהמ"ש כי מחומר הראיות עולה כי התובעת אינה מנהלת את עסקה בצורה מסודרת מבחינת טפסים וכן התנהלות שכזו מחלישה את טענתה ביחס לביטול העסקה. בית המשפט מציין כי גם בעת שפנתה התובעת ביום 24.12.13 במכתב ביטול אל הנתבעת, ביקשה לבטל את ההתקשרות ולא ציינה דבר באשר לחיוב הרטרואקטיבי. בנוסף, ביצעה התובעת שימוש בשירותי האתר כאשר ביום 4.9.11 ביצעה ניסיון התקשרות עם עובדת שפרטיה התקבלו דרך הנתבעת. התקשרות זו נודעה לנתבעת בעקבות טעות בשליחת דוא"ל שאמור היה להישלח לעובדת ונשלח בשגגה לנתבעת. אמנם שני הצדדים התבססו על עדות בעל פה, אך בנוסף לשיקולים נוספים, לא הוכח כי התובעת ביקשה לבטל את ההסכם לאחר חודש שימוש.
בית המשפט דן בסוגיית תקופת הסכם ההתקשרות - מדובר היה בעסקה לתקופה קצובה, כאשר ע"פ סע' 13א(ג)(2) לחוק הגנת הצרכן יש ליידע את הלקוח בדבר הארכת תקופת ההסכם בין 30 יום ל-60 יום לפני סיום התקופה המקורית. לכן, כאשר קבעה הנתבעת כי ההסכם יחודש מדי חודש, נראה כי תקופת חידוש זו נועדה להתגבר על חובת יידוע הלקוח. משלא עודכן הלקוח בדבר החידוש, מדובר במעשה הנוגד את ההסדר הקבוע בדין ולכן הסדר שכזה בטל ואין להניח כי העסקה חודשה באופן אוטומטי. בנוסף, לא הוכיחה הנתבעת כי שלחה לתובעת חשבונית בגין השירות החודשי.
לאור התנייה בחוזה המאפשרת חידושו מדי 30 יום שהינה בניגוד לדין, קבע ביהמ"ש כי כל חיוב הנעשה לאחר חודש ההתקשרות הראשון, הינו חיוב שנעשה ללא הרשאה. אך מאחר והוכח כי בחודש ספטמבר 2011 השתמשה התובעת בשירותיה של הנתבעת, יש בהתנהלות זו בכדי לאשר בדיעבד את ההתקשרות עד לאותו מועד.
בנסיבות הללו, קבע ביהמ"ש כי יש להורות לנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו מהתובעת החל מחודש נובמבר 2011 ועד לחודש דצמבר 2013 בסך 20,275 ₪ מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
(ת.א. (חי') 20007-02-15 אופירה זהבי נ' סי וי. פול מאגרי מידע בע"מ).
>> זקוקים לשירותיו של עו"ד לענייני חברות? לחצו כאן.
אנו עומדים לרשותך בכל שאלה: סניף מרכז 03-6109100, סניף חיפה 04-8147500, נייד: 054-4251054
לאחרונה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין חשוב בנוגע לתביעת רשלנות מקצועית כנגד רואה חשבון, הקובע מהו סטנדרט התנהגות ראוי ומצופה מרואה חשבון ומתי התנהגות זו מהווה הפרה של חובות רואה החשבון כלפי לקוחו.
האם בקשה לסעד זמני המוגשת ללא תביעה עיקרית, עוצרת את מרוץ ההתיישנות? בית המשפט העליון קבע לאחרונה, כי בקשה לסעד זמני שהוגשה ללא תביעה עיקרית, ואף לא הוגשה תביעה תוך 7 ימים מיום הבקשה, אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות ואין לייחס לה משמעות כלשהי במישור זה.
הרפורמה בתחום הקנאביס הרפואי נכנסה לתוקף ב- 2019 וסללה את הדרך ליזמים, המעוניינים לגדל קנאביס בהיקף מסחרי, ברמה גבוהה ובכפוף לדרישות תקן מחמירות.
חיפוש 
סגור 
