נתקבלה תביעת לשון הרע בגין פרסום כוזב בעיתונות

מאת: ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); אלי דורון, עו"ד; הדר וייצנר, משפטנית

16/8/2016

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל תביעת לשון הרע כנגד "ידיעות אינטרנט" ומערכת התרבות והבידור של אתר YNET. התובע, ישראל שי, הינו בעלים של חברה העוסקת בייעוץ בטחוני, ובעבר כיהן כמפקד היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, ופרש מתפקיד זה בשנת 1994.

ביום 5.11.15 פרסמה הנתבעת כתבה אודות הסרט "רבין היום האחרון", המציג את דיוני ועדת שמגר שהוקמה לאחר רצח רבין. במסגרת הכתבה, תוארו פרטיהן של דמויות שונות בסרט. התובע הוצג בכתבה כראש היחידה לאבטחת אישים י.ש. אשר מופיע בסרט, ונאמר כי בעקבות מחדלי הרצח פרש משירות הביטחון והקים חברה עצמאית בנושא. זאת, כאשר למעשה פרש התובע מתפקידו כראש היחידה לאבטחת אישים כשנתיים לפני רצח רבין ומשכך כלל לא היה מעורב בדיוני ועדת שמגר. משהועמדה הנתבעת על טעותה בעקבות תגובת אחד הגולשים, הוסרו פרטיו של התובע, 4 ימים לאחר הפרסום. התובע פנה אל הנתבעת ועמד על זכותו - פרסום דברי התנצלות ותיקון, אולם הנתבעת התנתה פרסומה של התנצלות בויתור התובע על פיצוי כספי. לטענת התובע, נכון ליום הגשת התביעה לא פורסמה כל התנצלות. על כן, עתר התובע לתשלום פיצויים עד גובה סמכות בית המשפט לתביעות קטנות בסך 33,500 ₪.

טענת הנתבעת

טענתה העיקרית של הנתבעת התבססה על הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965:

15.  במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)  הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

לטענת הנתבעת, הפרסום התבסס על דף אשר נמסר לעורך הכתבה ממפיקי הסרט, הכולל את רשימת השחקנים והתפקידים, ובו נכתב כי השחקן המגלם בסרט את י.ש. מגלם למעשה את סוכן השב"כ לשעבר ישראל שי. עוד נטען, כי הנתבעת פעלה להסרת הפרסום מיד כשנודע לה על הטעות, ואף הציעה לתובע לפרסם הבהרה בלתי מסויגת וללא תנאי, אלא שזה, בחוסר תום לב, בחר להתעלם מהצעתה. לבסוף נטען כי עומדות לנתבעת ההקלות המנויות בסעיפים 19(2), 19(3) ו-19(4) לחוק, מאחר שלא התכוונה לפגוע בתובע, מאחר שהייתה משוכנעת באמיתות הדברים ומאחר שהציעה לפרסם הודעת תיקון והכחשה מטעמה.

תום הלב במישור הסובייקטיבי והאובייקטיבי

בית המשפט דחה את טענתה של הנתבעת להתקיימותו של סעיף 15(1) לחוק. נקבע כי תום הלב בהקשר זה אינו יכול להבחן במישור הסובייקטיבי בלבד, אלא גם במישור האובייקטיבי - יש לבחון אם הנתבעת נקטה באמצעים סבירים על מנת לברר האם יש אמת בפרסום. העובדה כי הכתבה פורסמה במדור הבידור אינה מורידה מרמת המחויבות של הנתבעת כלפי הכתוב בו, המדובר באתר אינטרנט פופולארי אשר היקף החשיפה במסגרתו גבוה. לאור זאת, מגיע בית המשפט למסקנה כי התנהלותה לאימות העובדות בכתבה הייתה בלתי סבירה ובלתי מספקת. פעולותיה של הנתבעת לאימות העובדות התמצו בהסתמכות על דף המידע שהועבר אליה מהפקת הסרט ובהצלבה חלקית ובלתי מספקת של עורך הכתבה. פעולות אלו אינן יכולות להיחשב כפעולות סבירות הננקטות על ידי גוף עיתונאי לאימות פרסומים בעלי פוטנציאל פוגעני. מסקנה זו שוללת את תום לבה האובייקטיבי של הנתבעת ואת הגנתה לפי סעיפים 15(1) ו-16(2) לחוק, זאת שכן הנתבעת יכולה הייתה לדעת על קיום הנפגע.

הגנת תום הלב נשללת אף על פי סעיף 17 לחוק:

17. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

כמו כן, אין לקבל את הטענה כי גוף עיתונאי המפרסם כתבה פטור מאחריותו באשר לכתוב בה, רק משום שהפרטים המפורטים בה הועברו לו על ידי צד אחר. גישה זו עומדת בניגוד לאמור בסעיף 11 לחוק, המטיל באופן מפורש את האחריות לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת על עורך אמצעי התקשורת ועל מי שהחליט בפועל על הפרסום.

קביעת בית המשפט

עת קבע בית המשפט כי לא עומדת לנתבעת הגנת תום הלב, פנה לדון בשאלת גובה הפיצוי - המדובר בפרסום בתפוצה רחבה אשר נמשך ארבעה ימים, הנוגע ברצח רבין, נושא טעון ובעל השפעה ציבורית משמעותית. התובע הינו בעל עסק לייעוץ ביטחוני וייחוס לתובע כישלון מקצועי כמתואר בכתבה משליך באופן ישיר על המוניטין של התובע במסגרת עיסוקו. לאמור יש להוסיף את העובדה כי לא פורסמה כל הודעת תיקון והתנצלות מטעם הנתבעת, חרף בקשתו של התובע, כאשר מן הראוי היה לפרסם הודעה שכזו מן הרגע בו עמדה הנתבעת על טעותה. בשקלול הנסיבות ובין היתר היעדרה של כוונת זדון מצד הנתבעת והסתמכותה של הנתבעת על הפקת הסרט, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי על סך של 2,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.