בית המשפט דחה תביעה לביטול חוזה וקבע:"אין מקום לטענת התובעת כי לא ידעה על מה חתמה"

מאת: ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); אלי דורון, עו"ד; יעל בינדמן, משפטנית

24/6/2015

העיקרון המנחה בדיני החוזים הוא שככלל הסכמים יש לכבד. אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס,  עמד על חשיבות העיקרון של כיבוד חוזים ואכיפתם בקובעו: "דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278).

עם זאת, בנסיבות מסוימות, לעיתים עולה צורך בביטול חוזה, ובחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, ניתן למצוא שורה של עילות המקנות סעד של ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו. כך למשל, עשוי צד לחוזה לטעון כי לא הבין על מה הוא חותם במועד כריתת החוזה ולבקש את ביטולו בשל עילה זו.

הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר. למעשה, החותם על חוזה "חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פד"י יט(2) 113, 117; וגם ע"א 7456/97 מלכה מליחי נ' חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ) כלומר, אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו, בדרך כלל לא תישמע טענתו שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ועל מה התחייב. למרות זאת, במקרים יוצאים מן הכלל יישמע בית המשפט טענות לסתירת חזקת החתימה.

"הכלל הוא, שהטענה האמורה אינה עומדת... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".  (ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור).

כך לאחרונה, הגיעה טענה דומה לפתחו של בית המשפט המחוזי במסגרת תביעתה של בעלת מקרקעין לביטול שלושה הסכמי מכר של שלוש דירות אשר נמצאות בבניין שבבעלותה (ת"א 21001-06-12 למיא ראג'י חלאק נ' כריים מונא ואח'). המדובר בתובעת שבבעלותה שני בניינים אותם ירשה מאימה. משך כ-18 שנים הושכרה דירה באחד הבניינים בשכירות בלתי מוגנת לנתבעת, אשר בינה לבית התובעת שררו קשרי חברות הדוקים משך שנים.

לימים נמכרו שתי דירות לנתבעת ודירה נוספת נמכרה לגיסתה של הנתבעת. עסקינן בתביעה שהגישה התובעת נגד שתי הקונות להצהיר על ביטולם של שלושת הסכמי מכר המקרקעין אשר נחתמו בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הנסיבות שהביאו לחתימת ההסכמים וייפויי הכוח הבלתי חוזרים, לרבות שאלת תשלום התמורה הנקובה בהסכמים.

התובעת טענה, בין היתר, כי יש לבטל את שלושת ההסכמים מחמת העדר גמירות דעת, עושק, ניצול מצוקה נפשית והעדר תמורה. התובעת טענתה כי לא ידעה על מה היא חותמת וכי בעת חתימתה על הסכם המכר, בפני עורך דין, הופעלו עליה לחצים כבדים מצד הקונות.

הנתבעת מאידך, טענה כי הקונות מעולם לא הפעילו על התובעת לחץ מכל סוג שהוא. נטען כי התובעת היא שהציעה לנתבעת לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת משך זמן רב וכי כל ההסכמות בין הצדדים באו לידי ביטוי בהסכמים שנחתמו ביניהם והתובעת ידעה היטב על מה היא חותמת.

כב' השופט ש' אטרש קבע כי דין התביעה להידחות. נקבע כי מבחינה אובייקטיבית, התובעת חתמה על שלושת ההסכמים, במועדים שונים, עם צדדים שונים, מבלי שהביעה הסתייגות כלשהי במעמד החתימה או בסמוך לאחריה. התובעת התייצבה במשרדו של עו"ד מרצונה החופשי, הביעה רצונה והסכמתה למכור את הדירות לקונות מבלי שהראתה סימני מצוקה כלשהם. עוד נקבע כי התובעת לא הצביעה על אירוע כלשהו שאירע לה במועדים בהם חתמה על ההסכמים, אשר יכול וגרם לשינוי במצבה הנפשי, שהיה בו כדי לפגום ברצונה החופשי להתקשר בהסכמים.

נקבע כי לא רק שהתובעת ביקשה להתקשר עם הנתבעת בהסכם מחייב למכירת הדירה, אלא שהיא אף אמרה לעוה"ד שערך את ההסכם מהו סכום התמורה שהיא דורשת בגין הדירה וביקשה שירשום במקום המיועד לכך בהסכם. נקבע כי בכך יש כדי להצביע על גמירות דעת אובייקטיבית וסובייקטיבית.

באשר לטענת התובעת לפיה לא הבינה על מה היא חותמת, נקבע כי אין מקום לטענה זו, שכן הוכח כי עוה"ד הסביר לתובעת את האמור בהסכמים, הקריא אותם בפניה והיא הסכימה לאמור בהם. יתרה מכך, התובעת הייתה יכולה להתייעץ עם עו"ד עובר לחתימה על ההסכמים, כפי שנהגה להתייעץ בנוגע להסכמי שכירות שערכה עם דייריה. נקבע כי משבחרה התובעת לחתום על ההסכמים כמות שהם, אין היא יכולה לטעון עתה כי לא ידעה או לא הבינה על מה חתמה