מאת: אלי דורון, עו"ד, ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); ד"ר שלמה נס, עו"ד (רו"ח); דניאל גולדשטיין, משפטן


סיווג יתרת עודפים - דיבידנד או הלוואה? (67285-01-18 זימרמן נ' פקיד שומה נתניה)

בשנים 2001-2009 שימש המערער כמנהלה של חברת קמור בע"מ העוסקת בייבוא רכבי BMW, כאשר שירותיו ניתנו באמצעות חברת צ.זימרמן השקעות ניהול ופיתוח עסקי בע"מ ("החברה") שבשליטתו. בשנת 2009 משך המערער את כלל העודפים שנצברו בחברה בסך 2,327,546 ₪, ובאותה שנה החברה הפסיקה את פעילותה. בשנה זו הקים המערער את חברת ל.צ זימרמן בע"מ שאף היא בבעלותו המלאה והוא שימש כמנהלה לאורך השנים.
 
במהלך ביקורת שערך המשיב בשנת 2013 עלה כי המערער משך את כלל עודפי החברה מבלי לדווח על כך למשיב או לשלם את המס הנובע מכך. המערער טען כי הוא סובל ממצוקה תזרימית, ולפנים משורת הדין הצדדים הגיעו להסכמות לשנים 2009-2011 לפיהן המערער יחויב במס רק על חלק קטן מהעודפים שמשך בסך 127,546 ₪, בהתאם לסעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("הפקודה"). עוד הוסכם כי המערער ישלם מס על הריבית שהיה עליו לשלם בגין העודפים מאותן השנים. המערער נדרש לרשום את יתרת העודפים שמשך (בסך 2,200,000 ₪) בספריה של חברת ל.צ זימרמן. במהלך ביקורת שערך המשיב בשנת 2016 לחברת ל.צ זימרמן, התגלה כי המערער הפר את הסכם השומה משנת 2013, לא שילם מס על משיכת העודפים, לא רשם את יתרת העודפים שנמשכו בספריה ל.צ זימרמן וזו לא דיווחה על הכנסותיה מריבית שהתקבלו מאת המערער, ולחילופין המערער לא דיווח/שילם מס על הכנסות מריבית בו נדרש בנסיבות בהן היה מדובר בהלוואה.
 
לטענת המשיב, המערער חזר בו מן ההסכם בשנת 2013 וכפועל יוצא הוציא המשיב שומה לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה. המערער השיג על שומה זו, במסגרתה שינה את גרסתו וטען כי יתרת העודפים שנמשכה הינה בגדר הלוואה, אולם נוכח מצבו הרפואי (הוגדר כנכה בשיעור 100% החל מתאריך 29.10.14) לא יעלה בידו להשיב את קרן ההלוואה לחברה. המשיב דחה את השגתו של המערער והוציא לו שומות בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, לשנת המס 2012. במסגרת השומה נקבע כי המערער חייב במס דיבידנד בגין כל הסכום שמשך מהחברה, בסך 2,200,000 ₪. כמו כן, נקבע שהמערער חייב במס על הכנסותיו מריבית בסך 137,280 ₪ לפי סעיף 3(ט)(1)(א), בשיעור מס החל הכנסה מיגיעה אישית. המשיב אף דחה את טענותיו של המערער כי לפטור החל עבור נכה מהכנסות עבודה פטורות מכוח ס' 9(5) לפקודה, היות וסכומים אלו נמשכו בשנת 2009 טרם הפך המערער לנכה בשנת 2014. המערער טען כי מקורה של יתרת החוב הוא בהלוואת בעלים הרשומה בספרי החברה. לטענתו, החל משנת 2014 כאמור, החלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי, אשר התבטאה בחוסר יכולות לשקם את מצבו הרפואי, השליכה על יכולתו לנהל את עסקיו ולהשיב את יתרות החוב הנ"ל. המערער הבהיר כי האמור, לא השפיע רצונו להשיב את יתרות החוב מבחינתו וכן כי החברה ברישומיה לא איבדה את תקוותה מלגבות אותם.
 
החלטת בית המשפט:
 בית המשפט נדרש להכריע בשלוש סוגיות אשר היוו  את בסיס המחלוקת בין הצדדים:
  1. כיצד יש לסווג את יתרת העודפים בסך 2,200,000 ₪ - דיבידנד או הלוואה?
  2. האם ייחוס משיכת יתרת העודפים בתאריך 31.12.12 נעשה כדין?
  3. האם ניתן לחייב בריבית בגין יתרת החוב מכוחו של סעיף 3(ט)(1) לפקודה?
באשר לסוגיה הראשונה, קובע ביהמ"ש כי יש לבחון עסקאות לפי מהותן הכלכלית ובהתאם למכלול הנסיבות המרכיבות את העסקה, ולא לפי הצורה החשבונאית/משפטית שהצדדים הלבישו על העסקה. בכדי לקבוע מהי מהות העסקה (הלוואה או דיבידנד) יש לבחון את תנאי ומאפייני המשיכה, סיווג מהותי לצורך קביעת קיום חובת הפירעון (עבור הלוואה) או החיוב במס (עבור בדיבידנד). משיכת כספים מהחברה על ידי בעליה, באמתלה של הלוואה, עלולה להוביל למצב של ניצול לרעה של חברה על ידי בעליה, בחברות פרטיות ומדובר בטכניקה שלא מקובלת על ידי רשות המיסים. נטל ההוכחה בערעורים על שומת מס מוטל על כתפיו של הנישום ועל מנת להוכיח כי במקרה דנן מדובר בהלוואה יש להוכיח מספר דברים:
א. הלוואה מעוגנת בהסכם.
ב. התחייבות מפורשת בהסכם לפירעון.
ג. פירוט לוח תשלומים.
ד. רישום בספרי החברה.
ה. חיוב במס בידי החברה וכו'.
 
בנסיבות דנן לא מתקיים הנטל כאמור ולא בוצעה אף אחת מהפעולות הנדרשות, תוך שפעולת המערער אינה מצביעה על כוונתו להחזרת ההלוואה בעתיד, דיבורים בעלמא אינם מבטאים כוונה ורצון, אותם יש להוכיח במעשים. משיכת הכספים הפכה ל-"הלוואה לצמיתות" ועל כן יש לראותה כדיבידנד. אין לקבל את טיעוניו של המערער לפיהם הכספים הושקעו בהקמת מיזם אוטובוסים שלא צלח, ולכן לא הוחזרו. באשר לסוגיה השנייה, המערער טען כי בשנת 2012 טרם התגבשה הכנסה מדיבידנד בידיו ולראיה המיזם העסקי אליו הוא נכנס. ביהמ"ש קבע כי טיעון זה סותר את הסכם השומה משנת 2012 שם טען המערער לבעיות תזרימיות, לאור זאת נקבע כי עוד בשנת 2012 לא התכוון המערער להשיב את הכספים. באשר לסוגיה השלישית, ביהמ"ש קבע כי לזקוף את ההכנסה מריבית רעיונית לפי סעיף 3(ט)(1)(ג) לפקודה, אשר שיעור המס לגביה ייקבע בהתאם לשיעור המס על הכנסות מריבית (ולא שיעור מס מהכנסת עבודה/דיבידנד). יצוין כי החלטתו של ביהמ"ש בפסיקה זו, משקף את יחסו של ביהמ"ש להלוואות בעלים שניתנו לפני חקיקתו של סעיף 3(ט1) לפקודה בשנת 2018.

תנו לעו"ד מומחים ומנוסים לייצג אתכם נאמנה – בדיסקרטיות מלאה

לייעוץ ראשוני, פרטים נוספים ובכל שאלה פנו אלינו כעת: סניף מרכז 03-6109100סניף חיפה 04-8147500.

לתאום פגישה עם שותף בכיר

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם

הדפסת המאמר

דירוג המאמר

מדורג 4.75 ע"י 4 גולשים

עשוי לעניין אתכם

מכירת נדל"ן שהושבח כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי

מאת: אלי דורון, עו"ד, ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); ד"ר שלמה נס, עו"ד (רו"ח); דניאל גולדשטיין, משפטן

בית המשפט קבע לאחרונה כי יש לראות במכירת נדל"ן שהושבח כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי - קראו כאן בהרחבה בעניין [ע"מ 58172-01-16 בניזרי נ' פ"ש ירושלים 3].

סיווג אופציה ייחודית במקרקעין

מאת: אלי דורון, עו"ד, ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); ד"ר שלמה נס, עו"ד (רו"ח); דניאל גולדשטיין, משפטן

סיחור אופציה תוך התחייבות הרוכש לממש את האופציה אינה פוגעת בסיווגה כ-"אופציה ייחודית במקרקעין" - קראו כאן בעניין ע"א 2670/19 מנהל מיסוי מקרקעין חדרה ואח' נ' אי.אס.אל אשל נדלן בע"מ ואח'.

פיצוי בעקבות פינוי מקרקעין פטור ממס

מאת: אלי דורון, עו"ד, ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); ד"ר שלמה נס, עו"ד (רו"ח); דניאל גולדשטיין, משפטן

בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה האם מנהל מיסוי מקרקעין רשאי לחזור בו מהחלטתו לסווג מכירת בית הורי העוררים כ"זכות במקרקעין". במידה וכן, יידרש בית המשפט לשאלה האם אכן מדובר ב"זכות במקרקעין" או לאו (13864-04-18 וויס ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין (מרכז).

הוסף תגובה

רישום לקבלת ניוזלטר - מבזק מס, הון ועוד

אנא מלאו את פרטיכם