בעל זכאי למחצית מהזכויות בנכס מגורים שנרשם בלעדית ע"ש האשה

לאחרונה קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי כב' השופט נמרוד פלקס כי בעל יהיה זכאי למחצית מזכויות בנכס מגורים שנרשם בלעדית על שם האישה.

ובמה הדברים אמורים? בני הזוג רכשו קרקע, עליה נבנתה לימים דירת מגורים במימון הורי האישה בלבד. דירה זו נרשמה על שם האישה בלבד.

לוז המחלוקת בין הצדדים הייתה האם הבית שייך לשניהם בחלקים שווים, כטענת האיש, או שמא שייך אך לאישה כטענתה. האיש טען כי הבית נרכש ממקורותיהם המשותפים, ואילו לטענת האישה מומנה הרכישה מסכומי כסף השייכים אך לה.

יוער כי הצדדים ובני ביתם מעולם לא התגוררו בבית, ואולם מחומר הראיות עלה כי הבית נרכש מתוך כוונה ברורה שישמש למגורי הצדדים ובני ביתם.

נוכח מועד נישואי הצדדים חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), המחיל את משטר איזון המשאבים, להבדיל מהלכת השיתוף שחלה קודם לתחולת החוק האמור.

חרף תחולת משטר איזון המשאבים כאמור, קבע בית המשפט כי הדין הוא שעדיין ניתנת אפשרות לאיש להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מהלכת שיתוף כללית.

לאופן הוכחת השיתוף נפסק כבר בבג"ץ (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' ביה"ד הרבני) כי אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים. לכן, מתלבטים בתי המשפט באשר לנכס ספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות לכך יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף.

בתי המשפט נטו להקל במידת ההוכחה הנדרשת מבן הזוג הטוען לשיתוף, מקום שעסקינן בדירת המגורים. לאחרונה אף נקבע כי חרף תחולת חוק יחסי ממון יש מקום להחיל את הלכת השיתוף על דירת מגורים, זאת אף ללא כוונת שיתוף ספציפית.

החלת הלכת השיתוף, בנסיבות של חיים משותפים משך שנים רבות ובהתייחס לדירת המגורים, מקימה חזקה של שותפות בדירת המגורים, וזאת אף מבלי שתידרש תוספת ראייתית, קלה ככל שתהא, המלמדת על כוונת שיתוף ספציפי.

מכאן שהדין הנוהג הינו כי ככל שבן זוג מוכיח כוונת שיתוף בנכס ספציפי הוא יהיה זכאי לסעד הצהרתי, כי נכס זה שייך אף לו, חרף שהדבר אינו מעוגן ברישום.

כאשר עסקינן בדירת מגורים המשמשת למגורי בני הזוג יהיה נטל ההוכחה החל על הטוען לשיתוף קל.
במקרה דנן, סבר כב' השופט כי העיקר בעניין זה הוא כוונת הצדדים באשר לאותו הנכס (נכס עסקי או נכס משפחתי שנועד למגורי המשפחה). משנקבע כי דירה זו נועדה למגורי הצדדים (על אף שכוונה זו לא הוצאה לפועל מחמת משבר בחיי הנישואין), אזי יחולו הכללים החלים על דירת המגורים, קרי על הדירה המגשימה "ערך מיוחד היוצר זיקה חזקה בין הבית לבעליו".

בית המשפט קיבל את עמדת האיש לפיה רישום הזכויות על שם האישה נעשה מטעמי תכנון מס, ובכדי למנוע את הצורך להשיב לשאלות העלולות להישאל על ידי רשויות מס, וזאת בהיות האישה אזרחית זרה והאיש אזרח ישראלי אשר דיני המס שחלו בעת רכישת הבית בישראל היו טריטוריאליים להבדיל מפרסונאליים.

בנסיבות האמורות רישום הזכויות בבית על שם האישה בלבד אינו מהווה ראיה לכך שאכן הבית בבעלותה הבלעדית.
לפיכך, מכל המורם עלה כי האיש הוכיח שהבית נרכש באמצעות סכומי כסף משותפים, ודי בכך כדי להספיק לשם עמידת האיש בנטל המופחת המוטל עליו בכדי להוכיח כוונת שיתוף בבית, אשר יועד למגורי הצדדים ובני ביתם.

אשר על כן הצהיר בית המשפט כי מחצית מהזכויות בבית שייכות לאיש.