זיכוי נאשם עקב ספק בנוגע לקיומה של הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון)- נחמן פרילינג, משפטן

23/6/2012

בית משפט השלום בעכו (השופטת רונית בש) בפסק דין בנושא תכנון ובניה, ועדה מקומית לתכנון הגליל נ' מעדי זיכה נאשם מעבירות של ביצוע עבודות בניגוד לחוק התכנון והבניה, ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר ללא היתר, והפרת צווי הפסקה מנהליים ושיפוטיים.

בפסק הדין נקבע, כי עדותו של המפקח בתיק זה ממנה עולה לכאורה הודאת הנאשם, הינה עדות יחידה, שלא ניתן לסמוך עליה לצורך הרשעתו.

כלל ידוע הינו שביהמ"ש לא מוכן לבסס הרשעה במשפט פלילי רק על סמך הודיה של נאשם מחוץ לביהמ"ש, אם אין עדות נוספת או דבר מה נוסף, לא ניתן לבסס הרשעה פלילית על סמך הודיית הנאשם, בלבד.

בנוסף לכך ידוע, כי על ביהמ"ש המכריע דינו של נאשם על סמך עדות יחידה מוטלת חובת האזהרה העצמית, כפי שעולה מפסיקת ביהמ"ש העליון. ועל כך כותב י.קדמי בספרו "על הראיות":
"על מנת להבטיח שכאשר מדובר בהרשעה על פי עדות יחידה, תיבחן עדות זו על ידי ביהמ"ש בקפידה יתרה – קבעה הפסיקה את חובת ה"אזהרה העצמית" של השופט, לפיה שופט אינו רשאי לבסס הרשעה בפלילים – ותהא העבירה אשר תהא – על פי עדות יחידה, אלא אם כן הזהיר את עצמו קודם לכן: כי עדות יחידה בפניו ; וכי יש לבחון ולשקול בקפידה יתרה אם ניתן להסתפק בה, לבדה, כבסיס להרשעה". ועל כן חובה על ביהמ"ש לדקדק בבחינתה של העדות לפני שהוא רואה עצמו רשאי לחרוץ את הדין על פיה בלבד.

ובנוסף על פי פקודת הראיות:
יש צורך שהודאתו של הנאשם תוכח בבית המשפט וכן כפי שכתבתי לעיל, לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה בעדות יחידה, אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.
מבירור העובדות שעלו בפסק הדין עולים הדברים הבאים:
1. בפני ביהמ"ש מובאת עדותו היחידה של מפקח הבניה.
2. מפקח הבניה, בביקור בשטח מגלה בניית מחסן מלוחות עץ בשטח של כ- 18 מ"ר מחוץ לתחום בניה וללא היתר .
3. על המבנה מודבקים צו הפסקה מינהלי ושיפוטי, בשל סירוב של הנאשם לקבלם.
4. בעדותו מעיד מפקח הבניה כי בביקורו בשטח שלוש וחצי שנים קודם להגשת התביעה, הנאשם ענה במענה לשאלתו האם הוא מבצע העבירה?, את התשובה:" אכן הוא מבצע את הבניה והוא בונה בקרקע שלו ולא בקרקעות המדינה". מפקח הבניה לא מבצע שום תרשומת של שיחה זו, רק במזכר שהוא ממלא לצורך הגשת התביעה שלוש וחצי שנים אחרי.
5. בנסח הטאבו לא מופיע הנאשם כאחד מבעלי הקרקע, והמפקח לא ביצע שום פעולה על מנת לברר מה זיקתם לנכס של הרשומים בנסח.
6. ממועד הדבקת צו ההפסקה השיפוטי לא נעשה כל שימוש בנכס.
7. הנאשם עצמו בחר שלא להעיד בביהמ"ש ולא הביא מטעמו עדים.

השאלות שעמדו בפני ביהמ"ש היו:
1. האם ניתן לסמוך על עדותו היחידה של המפקח?
2. האם ניתן לראות בבחירתו של הנאשם שלא להעיד כהודאה בפני המפקח מחוץ לכותלי ביהמ"ש?.

בדיון בביהמ"ש לעניין חובת האזהרה העצמית לפני הרשעה על סמך עדות יחידה מגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של המפקח, ממנה עולה הודאת הנאשם וזאת מהסיבות הבאות:
1. בעת קרות האירוע לא טרח המפקח לרשום את הודאת הנאשם לגבי הבניה הבלתי חוקית שמבצע לכאורה, והוא עושה זאת רק לאחר שלוש וחצי שנים לקראת הגשת כתב האישום.
2. הנאשם אינו בעל זכויות בקרקע כפי שמעלה נסח הטאבו, המפקח לא ביצע שום פעולה אקטיבית כדי לחקור את זיקתם של הרשומים כבעלי זכויות, וכיוון שרשם שהנאשם הינו בעל הזכויות בקרקע, מתעורר ספק גדול באשר למהימנות הודאת הנאשם כפי שהובאה על ידו.
3. שתיקת הנאשם בביהמ"ש, אינה יכולה להתקבל כ"דבר מה נוסף". לצורך הרשעת בדין של נאשם שהודה בביצוע עבירה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, נצרכת הודאה בעלת משקל פנימי גבוה במיוחד, כפי שכותב י.קדמי בספרו "על הראיות":
"...פסק הדין בפרשת איתי מילשטיין... פתח פתח צר ומצומצם לאפשרות חריגה ונדירה לראיית הימנעות מהעיד מצידו של נאשם כ"דבר מה" להודיית חוץ שלו: "ככלל ראוי להימנע מלייחס לשתיקת הנאשם את המשמעות האמורה. משמעות זאת תיוחס לשתיקה אך במקרים מצומצמים שיהיו בגדר חריג...בגדרו...חשוב להעניק לבית המשפט שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה...ולאורן של אמות מידה מנחות...; "תנאי חיוני... הינו כי ההודאה עצמה הינה בעלת משקל פנימי גבוה במיוחד"

נהפוך הוא פוסק ביהמ"ש, כתיבת הודאת הנאשם ע"י המפקח שלוש וחצי שנים לאחר שהדברים נאמרו לכאורה וכן עדותו של המפקח בפני ביהמ"ש, מעלה ספק רציני באשר לאמיתותם, ועל כן לא ניתן לראות בשתיקתו של הנאשם "דבר מה נוסף" הדרוש לחיזוק ההודאה, שתלויה גם כך על בלימה.

סיכום: ביהמ"ש מחליט לזכות את הנאשם מכל אשמה, לנוכח העובדה שהמאשימה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר את הודאת הנאשם כי ביצע את עבירות הבנייה נושא כתב האישום ושיש לו זיקה כלשהי למבנה.