4/1/2012
מהם השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לקבוע האם לאפשר עיכוב ביצוע על נאשם שהורשע?
גישתו של בית המשפט בבואו לפסוק בסוגיה זו עברה שינוי עם כניסת חוקי היסוד בכלל וחוק כבוד האדם וחירותו בפרט. עד לחקיקת חוקים אלו היו בתי המשפט מפרשים באופן מאוד מצמצם את ההוראות שבסעיפים 43 ו-44 לחוק העונשין, התשל"ז 1977. הוראות אלו קובעות את הכלל: מועד ביצועו של עונש מאסר הוא מייד עם מתן גזר הדין. לצד הוראה גורפת זו, מאפשר החוק לבית המשפט להפעיל שיקול דעת ולדחות את ביצוע המאסר ולא לבצעו בחפיפה עם מתן גזר הדין וזאת בשל נסיבות מיוחדות שבהן יהיה מוצדק לעכב את ביצוע גזר הדין.
הנימוק העיקרי לאי דחיית ביצוע גזר הדין הוא שחזקת החפות שעמדה לנאשם פקעה עם ההכרעה בגזר הדין. נימוק נוסף עולה מהיותו של הנאשם עבריין מורשע והסכנה הנשקפת לציבור מאותו אדם במקרה ויעוכב ביצוע גזר הדין. נימוק נוסף הוא אמון הציבור במערכת המשפט ובהרתעה שהעונשים באים לייצר, שכן אלו יכולים להיפגע אם בסיומו של הליך משפטי ימשיך העבריין להלך חופשי.
כפי שנאמר, הגישה הפרשנית המצמצמת עברה שינוי עם כניסתם של חוקי היסוד וביניהם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יחד עם חוק זה ישנה התפתחות במעמדה של רשות הערעור ודיני המעצרים.
ככלל בבואו לבחון סוגיה זו מנסה בית המשפט לייצר איזון בין שני אינטרסים זה של הציבור וזה של הנאשם : מחד גיסא ברור שהציבור שואף למערכת משפט יעילה שתאכוף את גזר הדין באופן מיידי בכדי למנוע מצב בו עבריין מורשע מתהלך חופשי. מאידך גיסא ישנה הסכנה כי בביצוע מיידי של גזר הדין ועד בירור הערעור יהיה פלוני נתון במאסר שאם יתקבל ערעורו יהפוך למאסר שווא.
שיקוליו של בית המשפט, כפי שהם משתקפים מן הפסיקה:
-
סיכויי הצלחת הערעור ומהות הערעור: עצם הערעור אין בו די על מנת להחליט על עיכוב ביצוע, בשלב בו טרם הוכרע ערעורו של מורשע הזכות לחירות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עדיין קיימת אך זו נחלשה כל עוד ההכרעה השיפוטית לא בוטלה על ידי ערכאה גבוהה יותר.
כאשר הטענות העולות מן הערעור עוסקות בשאלה משפטית מהותית שאם תתקבלנה ישפיעו על ההחלטה להרשיע או לא תיטה הכף לטובת עיכוב הביצוע. כמו כן, טענות הנוגעות לקבלה או אי קבלה של ראיות או שינוי ממצאים עובדתיים לא יהיו מספיקות על מנת לבסס סיכויים טובים לקבלת הערעור. עוד במסגרת שיקול זה נשאלת השאלה האם הערעור מגיע על עצם ההרשעה או על חומרת העונש שנגזר. אם הערעור עוסק בחומרת העונש יטה בית המשפט שלא לעכב את ביצוע גזר הדין.
-
חומרה ונסיבות העבירה: האינטרס הציבורי לאכיפה מיידית של העונש יהיה חזק יותר ככל שנסיבות העבירה חמורות יותר ומידת פגיעתה של עבירה גבוהה יותר. אין בקביעה זו כדי לקבוע כי רק עבירות מין או עבירות אלימות יקימו חומרה אשר תפגע בסיכויי דחיית ביצוע פסק הדין, גם עבירות הונאה או עבירות שנעברו על ידי מי שהוא דמות ציבורית יכולות לפגוע באינטרסים של הציבור כך שבית המשפט לא יאשר דחיית ביצוע.
-
משך תקופת המאסר: כאשר תקופת המאסר קצרה יכול להיווצר מצב בו הנידון יכלא ועד שישמע ערעורו תסתיים תקופת המאסר. עוד שוקל בית המשפט את אורך המאסר כראייה לחומרת העבירה שכן ככל שזו יותר חמורה הרי שמשך המאסר יהיה ארוך יותר. נוסף על אלה, ככל שאורך המאסר ארוך יותר גוברת הסכנה כי הנידון ינסה להימלט מהדין.
-
עברו של הנידון והתנהלותו במהלך המשפט: עבר פלילי יכול להוות אינדיקציה לרמת המסוכנות של הנאשם, ככל שזה עשיר יותר כך יטה בית המשפט שלא לעכב את ביצוע גזר הדין שהרי אם יידחה רמת הסיכון והפגיעה באינטרס הציבורי גובר. בנוסף לעבר הפלילי התנהלות הנאשם במהלך המשפט, עמידה בתנאי הערבות וכדומה יכולים להוות משקל בין דחייה או אי דחייה של ביצוע גזר הדין.
-
נסיבות אישיות: בין יתר השיקולים יכול בית המשפט, כאשר נכון לעשות כן, להביא בחשבון נסיבות אישיות של הנאשם ובתוכן את ההשלכות שיהווה המאסר על הנאשם והשלכות המאסר על משפחתו. שיקול זה יבוא בחשבון בכל מקרה במנותק מהשאלה האם קיים ערעור או לאו.
לסיכום:
בית המשפט בבואו לשקול האם לעכב ביצועו של גזר דין מתחשב באינטרס הציבורי. אינטרס זה הוא כפול מבחינת משמעותו כלומר, פעם אחת אינטרס זה מייצג את הציבור והחשיבות שיש לתת להגנה עליו מפני עבריינים מכל "גווני" הפשיעה. פעם שנייה האינטרס מייצג את החשיבות שנותנת מערכת המשפט להליך הוגן שבמסגרתו יש לשמור גם על הנאשם.
מערכת המשפט מביאה בחשבון שיקולי הרתעה בנוסף לשיקולים שלעיל. רשימה זו איננה רשימה סגורה וכל מקרה נבדק לגופו כאשר לבית המשפט שיקול הדעת הסופי בין האם לאשר עיכוב ביצוע או לאכוף מיידית את גזר הדין.
*מאמר זה מסתמך על ע"א 111/99 ארנולד שוורץ נ' מד"י.
חיפוש 
סגור 
