החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961

מאת: אלי דורון, עורך דין- ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון)- גיל מור, עורך דין

5/4/2012

בעשורים האחרונים גברה מודעות הציבור לנושאי איכות הסביבה. הציבור כיום רגיש למטרדי ריח, רעש ופסולת, והלך רוח זה מתבטא בין היתר בחקיקה ובהלכות הנקבעות בבתי המשפט.

החוק למניעת מפגעים כשמו כן הוא: אוסר הוא על יצירת מפגעי רעש " לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר" ומפגעי ריח "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".

החוק, לרבות התקנות וחוקי העזר, מסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע מה הם רעש או ריח חזקים או בלתי סבירים, וכן להורות על הצעדים שיש לנקוט למניעת המפגעים.
החוק מטיל אחריות פלילית על העובר הוראות אלו, ואינו מספק עצמו בהטלת אחריות על הגורם בפועל למפגע סביבתי, אלא מרחיב את מעגל האחריות גם על החדל, ובלשון סעיף 14 : "רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו".
הרציונאל הוא שמי שגורם להיווצרותו של מפגע- בכוחו אף להפסיק את המפגע ומכאן הטלת חובה למנוע את ביצוע העבירה במטרה להמריץ אותו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים.
להרשעתו של אדם בעבירה פלילית על הוראות החוק למניעת מפגעים, נדרשת התביעה להוכיח כי נעשה מעשה המוגדר בחוק ובתקנות כעבירה, וכי הנאשם הוא האדם שהחוק מחייב אותו בעבירה שנעברה.

בהתאם לסעיף 11 לחוק שכותרתו "עונשין" –נקבע כי העובר על הוראות החוק הנ"ל דינו ששה חודשים או קנס כאמור בחוק העונשין, ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו כפל הקנס האמור. כן נקבע כי העובר על הוראות החוק באופן ובנסיבות מחמירות, דינו מאסר שלש שנים או כפל הקנס, ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו ארבע פעמים הקנס.

בבית המשפט העליון, רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, נאמר כי נקודת המוצא לשם השלטת הנורמות הראויות המבטיחות את טובת הציבור היא הטלת אחריות מוגברת על נושאי המשרה בתאגידים.

כן נקבע ברע"פ 244/96, כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, מפי כבוד המשנה לנשיא לוין, שעד כה הטילו בתי המשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה, וכי הגיעה השעה להעלות את רף הענישה.

ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, התייחס בית המשפט להטלת אחריות פלילית על רשויות מקומיות, בכל הנוגע למחדלים הנוגעים למפגעים תברואתיים בשטחן, ככלי מרכזי להגנה על ערכי איכות הסביבה ועל ערכים סביבתיים הנוגעים לבריאות הציבור.
יפים דברי השופט חשין בפסק דין זה, כי בית המשפט לא יסכים עוד להשלים עם הזלזול שמפגינים פרנסי ציבור באיכות הסביבה ובחיובים שהדין מטיל על רשויות ציבור למיניהן בנושא איכות הסביבה.
יוער, כי רוב רובן של העבירות הסביבתיות הן עבירות כלכליות במהותן, כלומר עבירות שמטרתן השגת רווח ותועלת כלכלית, וככאלה מחייבות להטיל עונשים אשר יפגעו בכיסם של מבצעיהן.

גישה זו המחמירה בענישה התקבלה גם בע"פ 2633/02 מדינת ישראל נ' חאתם עראף, מפי כב' השופט דר, שם נאמר כי "בעבירות שמטרתן כלכלית, בין שהושלמו ובין שהן מתמשכות, על העונש לשלול את הכדאיות הכלכלית של חזרה על העבירה, ולסלק את הכדאיות הכלכלית מהמשכת ביצועה של העבירה. כל עוד ינקטו בתי המשפט גישה מקלה בענישה על עבירות כאלה, יעדיפו העבריינים להמשיך במעשיהם, שכן הדבר כדאי להם כלכלית יותר מאשר התיקון".

לסיום, אין להכביר במילים באשר לצורך בהקפדה על מניעת מפגעים סביבתיים העלולים להיות בלתי הפיכים, ועל כן נדרשת המשך אכיפה וענישה מרתיעה. על כך נאמר בספר קהלת רבה "כל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחרייך".